הרמיוני מקבלת את זה

הארי, רון והרמיוני התקדמו לעבר הבקתה של האגריד כשהרמיוני ממש כעסה על דראקו משום שגרם לכך שבאמביק,

ההיפוגריף שהכה בו, ירצה עונש מוות. על כן היא הכתה אותו באגרופה הקמוץ. קראב וגול ברחו מהמקום ובין רגע הופיע

אביו של מאלפוי, לוציוס מאלפוי והחל לרדוף אחר השלושה. לוציוס כעס מאוד על הרמיוני והיה נחוש בדעתו להורגה.

הרמיוני מעדה על אבן ונפלה ארצה כששרביטו של לוציוס מכוונת למצחה. חיש קל בנו של לוציוס קפץ והתחנן בפני אביו:

"בבקשה אבא! אל תהרוג אותה! לא תהיה לי יותר בוצדמית להציק לה! חבל עליה! היא כ"כ צעירה!" "זוז מהדרך דראקו!" גער

בו אביו. "אבדה קדברה!"

הוא הטיל את הקללה. "אני אוהב אותה! אני תמיד אהבתי אותה!" השתנק רון באוזנו של הארי שבינתיים, קפא במקומו. "אה...

רון? אני לא חושב שהיא מתה". רון הרים את פניו ספוגות הדמעות מידיו והביט. הרמיוני קמה ממקומה, מוכנה לקרב. לוציוס

ובנו עמדו מולה פעורי פה. "את... את חיה?" גמגם דראקו. משב רוח חלף על פני החמישה וחשף על מצחה של הרמיוני צלקת

בצורת ברק, בדיוק כמו זו של הארי.

הארי ורון תפסו את הרמיוני מהידיים והרגליים ורצו לטירה, עדיין בוהים בצלקתה. הייתה זו ארוחת הערב והארי רון הושיבו את

הרמיוני, משתדלים שלא לבהות בה בחוסר טאקט. "הסעודה מתחילה!" הכריז דמבלדור והשולחנות התמלאו באוכל. לא היה

סימן ללוציוס בשום מקום אך היה אפשר להבחין בדראקו שבהה בהרמיוני מהשולחן של סלית'רין.

"שאני אבין, יש לי צלקת?" לחשה הרמיוני בעודה מגששת אחר הצלקת במצחה. הארי ורון הנהנו ולא עבר הרבה זמן עד שהרמיוני

מצאה את עצמה דחופה למרכז האולם הגדול וכשהארי חושף את צלקתה. "מאלפוי! לוציוס מאלפוי עשה את זה! הוא ניסה להרוג

את הרמיוני!" צעק הארי. "גם אני הייתי עד לכך", תמך בו רון. "א-אני חושבת שהצלקת נוצרה בגלל שדרא... דראקו הגן עליי..."

גמגמה הרמיוני. "אני מצטערת דראקו". הרמיוני ממש ריחמה על דראקו משום שלפני שניה הוא הגן עליה ועכשיו הם מסגירים את

אביו. "זה בסדר, אני לא מתחרט על מה שעשיתי" אמר דראקו. מאז אותו יום ישב לוציוס מאלפוי בכלא אזקבאן שעות ספורות לאחר

שמצאו אותו לא הרחק מהוגוורטס, נס על נפשו.