game over

כל הזכויות שמורות לכריס ואן אולסבורג (שכתב רת הספר ג'ומנג'י אבל אותו לא קראתי), ולג'ק קסדן (שביים את הסרט ג'ומנג'י 2 שאותו כן ראיתי ומשם לקחתי את הרעיון), ולאולפני מארוול (שגם משם לקחתי דברים. כל מי שראה ג'ומנג'י 2 ואת סרטי מארוול כבר יראה.)

שלום. קוראים לי האנטר, ואני נשאבתי לתוך משחק מחשב. אתם לא מאמינים לי לשנייה, נכון? טוב, אם אני לא הייתי חווה את זה על בשרי, הייתי משליכה את עצמי לבית משוגעים בלי שום נקיפות מצפון. אתם בטח תכף מצלצלים לבית משוגעים. זה בסדר. לא מאשימה אתכם. אבל הכול נכון. מילה שלי. 

***

הכול התחיל לפני... האמת היא שאני מבולבלת. מצד אחד, בתוך המשחק, העברתי כמה שבועות. מחוצה לו, חזרתי לרגע שבו נכנסתי אליו. אז בואו נגיד שזה התחיל אתמול. שיהיה ברור, אנחנו עכשיו ב-30 באוקטובר, יום לפני ליל כל הקדושים. עבדתי אתמול אחרי הלימודים בחנות תחפושות (שהייתה מפוצצת, דרך אגב. נחשו למה), ואחרי שלוש שעות שבהן חצי מאנשי העיר עברו אצלנו (שיהיה ברור, זה החצי שעוד לא קנה תחפושת עדיין לפני שבועיים), הייתי כבר מותשת. כמעט ולא נשאר פה כלום, באמת. ג'ודי, המנהל, אמר לי "יאללה, רק בואי נשים פה את הארגזים שהגיעו במשלוח ומחר כבר תטפלי בהם, בסדר?" הוא שם קופסא עטופה על הדלפק ופנה לכיוון הדלת. ג'ודי הוא בן 22 וגדול ממני בארבע שנים (שלא תעזו לחשב עכשיו בת כמה אני! טוב, בסדר, יש לי יומולדת 18 ב- 31 לאוקטובר, או, בליל כל הקדושים, כפי שכל העולם טורח להזכיר לי כל שנה מחדש). יצאנו החוצה ונאנחתי למראה כל הארגזים שחיכו לנו בחוץ. "אבל כל האנשים כבר קנו תחפושת! למה צריך עוד כל כך הרבה תחפושות?" נאנקתי. "כי אם לא שמת לב, האנטר יקירתי," הוא אמר, ואני מילמלתי "אני לא יקירתך." הוא חייך והמשיך: "כל החנות שלנו מרוקנת. ואולי יש שם עוד איזה אידיוט שלא קנה תחפושת." הוא הרים ארגז אחד בגניחה. "וחוץ מזה," הוא אמר, "זה לא רק חנות תחפושות להזכירך, זה גם חנות איפור וצבעי פנים וצבעים לשיער." מה שנכון נכון. הרמתי גם ארגז ואמרתי, "אבל עדיין, זה לא ניראלי אפשרי. כל העיר כבר הייתה אצלנו בשבועיים האחרונים. לכולם יש תחפושת." הוא צחק. "טוב, בואי נכניס את כל הארגזים לחנות או שתצטרכי להכניס את כולם לבד מחר." אוף, איזה באסה. מחר אין לי לימודים, אז גודי גייס אותי לעבוד  מחר בבוקר אז יוצא שאני שגם מחר אני עובדת מעשר עד שתיים. ג'ודי לא יהיה מחר כי הוא נוסע למשפחה שלו בניו יורק לליל כל הקדושים. הכנסנו את כל הארגזים פנימה, מה ששבר לי את הגב. "הנה המשכורת שלך," ג'ודי נתן לי צרור שטרות, "והנה מתנת יום הולדת," הוא הושיט לי את הקופסא העטופה שהייתה על הדלפק. "תודה," אמרתי ולקחתי את הכסף ואת הקופסא. "תפתחי את זה רק אחרי שתגיעי הביתה, בסדר? לא עכשיו," הוא ביקש. "סבבה," אמרתי. כיבינו את האורות, יצאנו, והוא נעל את הדלת מאחורינו. "את תסתדרי מחר, נכון?" הוא שאל אותי. "הנה המפתח," הוא הושיט לי אותו, "אל תשכחי לסגור אורות לפני שאת יוצאת בסוף היום, ולנעול את הדלת. ואני סומך עלייך לא לאבד את המפתח, בסדר?" "בס-דר, ג'ודי!" התלוננתי. "די לחפור!" חייכתי. "טוב, בסדר, אני רואה שעבודתי כאן הושלמה," הוא אמר בחיוך. "בדיוק," אמרתי. "אין צורך שתחזור לכאן אף פעם יותר. מעכשיו אני מנהלת את החנות." הוא צחק. "רוצה שאתן לך טרמפ הביתה? אין לי בעיה." "לאלאלא, זה בסדר," מיהרתי להגיד. "אני אלך ברגל." "את בטוחה? זה בכל מקרה בכיוון שלי," הוא התעקש. "לא זה לא," אמרתי. "לפחות ניסיתי," הוא אמר. "אבל זה באמת לא טרחה בשבילי. תני לי להסיע אותך." "אני יכולה ללכת ברגל, באמת," התעקשתי, ואחרי קרב מבטים בינינו היה לו ברור שהפסיד, והוא אמר באנחה: "בסדר. אבל את שולחת לי הודעה כשאת מגיעה, סגור?" "כן, ג'ודי," אמרתי ושיחררתי אנחת רווחה. שמתי את הטלפון הנייד ואת הכסף בכיס של הסוודר ופניתי לכיוון ביתי. ברגע שיצאתי מטווח ראייתו של ג'ודי התחלתי לרוץ. רק כשהגעתי הביתה הנמכתי הילוך. הגעתי לדלת ופתחתי אותה בשקט, מתפללת בליבי שלא יהיה שם אף אחד. תודה לא-ל, תפילותיי נענו. הבית היה חשוך. הלכתי ישר לחדרי שבקומה השנייה והדלקתי בו את האור. שלחתי לג'ודי הודעה. הגעתי הביתה. הוא שלח בחזרה סמיילי של אגרוף עם אגודל כלפי מעלה. הכנסתי את הכסף לארנק וזרקתי את המתנה על המיטה, ואז הוצאתי את המחשב הנייד מהארון. הדלקתי אותו. מייד קפצה לי תמונת הרקע שלי ושל אחי התאום. הכרחתי את עצמי לא לבכות. כדי להסיח את דעתי לקחתי את המתנה והסתכלתי עלייה. העטיפה הייתה בצבע שחור עם ציורים של דלעות מחייכות וכמה מלאכי המוות עם חרמשים גדולים. קרעתי את העטיפה וראיתי בתוכה את אחד המשחקים של עולם מארוול. ת'ור, לוקי, ג'יין, דארסי, איאן, ודוקטור סלוויג היו מצויירים על הקופסא בתנוחות שונות. הורדתי עד את כל העטיפה וראיתי שהיה בפנים פתק: אני יודע עד את כמה את אוהבת את הסרטים האלה, אז קניתי לך את המשחק. מקווה שתהני! יום הולדת שמח, חיבוקים, ג'ודי.  "תודה, ג'ודי," לחשתי בהתפעלות. הוא תמיד מה אני רוצה. פתחתי את הקופסא והוצאתי את הדיסק און קי שהיה בפנים. חיברתי אותו למחשב. החלון של המשחק נפתח. 

ברוכים הבאים לתשעת העולמות, היה כתוב באותיות זהובות על רקע כחול מנצנץ. המשחק שישנה את חייכם לנצח. אזהרה: אל תשחקו אלא אם בכוונתכם לסיים. המשחק יסתיים רק כשתאספו את כל אבני הקסם ותחזירו אותם למקום. אין דרך להפסיק באמצע. אוקיי, זה מוזר. טוב. לחצתי על הריבוע שהיה כתוב עליו המשך. הופיעו מולי שישה משושים מסודרים במעגל עם תמונות של אווטארים בתוכם. ת'ור, לוקי, ג'יין, דארסי, איאן וסלוויג. כולם חוץ מלוקי היו תפוסים כבר. אוקיי, זה עוד יותר מוזר מהאזהרה ההיא. אבל מה זה משנה? לוקי בכל מקרה היה הדמות האהובה עליי. לחצתי עליו. פתאום המסך התחיל לזהור. מה לעזע-? הפסקתי פתאום להרגיש את הידיים שלי. הסתכלתי עליהן והתחלתי לצרוח. הרמתי אותן לגובה הפנים שלי. הן התחילו להפוך לאותו אור זוהר שבקע מהמחשב. האור שהיה פעם הידיים שלי התחיל להימשך לכיוון המחשב. צרחתי יותר חזק. ואז כל שאר הגוף שלי בהדרגה התחיל לזהור ולהישאב לתוך המחשב ואז הכול נעלם. 

		הפרק הבא