אני?!בסלית'רין ?!

לוסי,את מוכנה?"

אמא שלי קוראת לי,אני לא מוכנה,ממש לא,המזוודה שלי נחה במרכז החדר,ריקה,החדר שלי מבולגן מגלימות וספרי לימוד (וגם  כמה בקבוקים של שיקויים שרקחתי לבד מצפייה באחותי ואני הבטחתי לכולם שלא אפתח אותם).

"חי זקנו של מרלין,מה קורה פה?" אמא שלי נכנסה לחדר,בידה השרביט החדש שלי וגלימות נקיות.

"תני לי חמש דקות!" אני אומרת ושמה את הספרים במזוודה.

"זה מה שאת אמרת לפני 10 דקות!"    

היא נאנחת ושמה את הגלימות במזוודה,ביחד עם השרביט שלי.

"לוסי,זה היום הראשון שלך בהוגוורטס"

"כן..."

נראה לי שהתשובה שלי לא סיפקה אותה,כי היא מסתכלת עליי במבט מופתע.

"את לא מתרגשת?" היא אומרת ומסתכלת עליי בדאגה.

"ממה יש לי להתרגש?שתינו יודעות מה הולך להיות,אני אשובץ בגריפינדור,כמו כולם,איהיה מדריכה,אקרא בספרייה בזמני הפנוי ואכיר חברים"

אמא שלי מחייכת ומנשקת אותי בלחי "הילדה הקטנה שלי הולכת להוגוורטס" היא אומרת בשקט.

"אני כבר לא כל כך קטנה"

"את תמיד תיהי הילדה הקטנה שלי" היא אומרת ומנשקת אותי במצח,דמעה קטנה יורדת במורד לחייה,אני מתאפקת לא לבכות גם.

"אחנו צריכות ללכת" אני אומרת בשקט.

הגענו לתחנת הרכבת ואחותי לקחה אותי יד ביד לתוך הרכבת,היא בשנה הרביעית שלה (וניחשתם נכון היא בגריפינדור).

"תכתבו לי כל יום" אמא שלי צועקת בזמן שאנחנו נכנסות לרכבת,"הכל בסדר אמא!"אחותי אומרת והולכת לתא עם חבריה,"לוסי את רוצה לשבת איתי?" אחותי אומרת 

ומצביעה על תא בקצה השני של הרכבת.מפתה אבל לא,אני לא רוצה להיות האחות הקטנה שמסתובבת עם האחות הגדולה,אני מעדיפה לשבת לבד.

"לא תודה,אני אשב בתא לבד "

"איך שאת רוצה" היא אומרת לי והולכת עם חבריה לתא פנוי.

הנסיעה הייתה ארוכה,התיישבתי באיזה תא בקצה רכבת ,סוף סוף קצת שקט.

"ילדה תתעוררי!"

אני פוקחת עיניים,ממולי ילד בערך בגילי,העיניים הכחולות הגדולות שלו הסתכלו עליי במין סקרנות של מדען.

"הגענו?" אני אומרת ולוקחת את המזוודה שלי מהכיסא,אני יכולה להשבע שנרדמתי לחמש דקות!

"לא...פשוט...אמ...אני יכול לשבת כאן?" 

אוי נו באמת?בגלל זה הערת אותי?

"כן" אני אומרת ויושבת בחזרה בכיסא.

הנסיעה הייתה מביכה,אני חייבת להודות,אני לא הבן אדם הכי חברותי בעולם,אז לא יזמתי שיחות,הוא הבין את זה ולא שאל שאלות.

הנוף נראה מדהים,אבל לאט לאט עצמתי את עיניי עוד פעם,שוקעת בשינה עמוקה.

עכשיו באמת הגענו,הטירה נראית מדהים,נראית מימי הביניים פחות או יותר,אני שומעת קריאות התפעלות מהרכבת,בעיקר תלמידי שנה ראשונה.

אני והילד יוצאים מהרכבת ומתקבצים איפה שתלמידי השנה הראשונה אמורים להיות,אני מתחילה להרגיש חרדה,כמו מפלצת שעולה ממעמקי הבטן,אני מרגישה איך הדם עוזב את פניי,יש לי סחרחורת,אני מרגישה שהרגליים של עשויים מג'לי,אני יושבת על הרצפה,השמש מסנוורת אותי,המולת הילדים,כולם מדברים בלי הפסקה,כל כך הרבה צבעים וקולות.

"ילדה?" זו נערה בערך בת 15,אבל זה כל מה שאני רואה,העינייים שלי נעצמות ואני נופלת,הדברים האחרונים שאני שומעת לפני שאני מאבדת את ההכרה היה את הנערה צועקת למורה לעזרה.

זה לא מה שחשבתי שיקרה ביום הראשון.

		הפרק הבא