הצצה לסיפור עתידי

הם ישבו בחדר המועדון, עיניהם בוערות מעייפות. הארי החזיק את גלימת ההיעלמות באצבעות שהלכו ונירטבו מזיעה. הרמיוני התנשמה עמוקות.
השעה הלכה והתאחרה, האש באח רחשה עד שנמוגה, וגם קרשקונס, חתולה עקום הרגליים של הרמיוני, התקפל אל תוך עצמו ונרדם. איש לא נכנס.
"זה לא ייתכן", לחש רון, וקולו נשמע עמום במקצת בגלל העייפות, "הרי זה פשוט לא הגיוני שהחפצים פשוט נעלמים מעצמם!"
"אולי יש איזה קסם", אמרה הרמיוני בהיסוס, "אולי אציו משופר..."
הארי התרגז. "הרמיוני, אנחנו שאלנו אותך אלף פעמים אם יש קסם שאפשר לקחת איתו את החפצים".
הרמיוני היססה שוב. "אתם שאלתם אם אני מכירה קסם כזה, ואני באמת לא מכירה. יכול להיות שפספסתי משהו".
"אם את לא מכירה, הרמיוני", נשם רון בהקלה "אין קסם כזה. אין קסם שאת לא מכירה'. הרמיוני הסמיקה קלות.
הארי הרים את הגלימה וקיפל אותה, הם צנחו נואשים על הספה החביבה עליהם.
"ובכל מקרה", אמרה הרמיוני והתנשמה, "אנחנו נצטרך לראות את החפצים יוצאים - אם הם לא יוצאים מהחלון כמובן".
הם שתקו דקות מספר, מתאמצים בכוח שלא להירדם. הרמיוני התעסקה קצת בסריגה ידנית של כובע שייועד, ככל הנראה, לאלרג"ה. רון בהה בגחלים שבאח והארי הרהר באירועי היום. עיניו נעצמו לאיטן, והוא שקע בשינה טרופה.
רעש חרישי העיר אותו, הוא פקח את עיניו בבהלה ומצמץ כדי להסתגל לחושך. חדר המועדון היה חשוך לחלוטין, וברור היה שהשעה מאוחרת מאוד. לצידו על הספה ישבו רון והרמיוני, שקועים בשינה עמוקה. הרמיוני מלמלה מתוך שנתה, ורון נחר קלות. הארי עיווה את פניו.
הרחש חזר בשנית, וסילק ממנו כל שריד לעייפות. עינייו התרוצצו לכל עבר, מתרחבות כדי לזהות את מקור הרעש. הוא זיהה בפינה את קרושקנס המכורבל, ולא הרחק ממנו את הכובע שתפרה הרמיוני, שנפל ככל הנראה מידיה לאחר שנרדמה, ונשאר בצורה מהוהה ובלתי מזוהה. לפתע נשמע הרחש שוב, והארי גילה לתדהמתו כי התמונה מתחילה להיפתח.
הארי נשם עמוקות, וניסה להתכופף על הספה. ידיו החלו לתור בחיפוש אחר גלימת ההיעלמות, אבל הוא הבין מהר מאוד שהיא נפלה על הרצפה, הוא לא יוכל להרים אותה בלי לעורר רעש איום.
הרמיוני מלמלה שוב ושינתה תנוחה בהבעת פנים מוזרה. רון, שנהדף מהתזוזה, גנח קלות, והארי חרק שן. הפולש האלמוני יישמע אותם ללא ספק.
התמונה נפתחה לגמרי, אבל מבעדה לא נראה דבר. שום צל לא כיסה את ריבוע האור שנחשף, והארי הרגיש רעד קל בקצה אצבעותיו. ידו הימנית החלה לתור אחר שרביטו בכיסו, אך הוא לא היה שם.
עכשיו נשמע רעש צעדים ברור, והארי הבין לפתע כי הפולש מכוסה בגלימת היעלמות. אבל הוא ידע ללא ספק את הסיסמה אם האישה השמנה פתחה לו את הדלת.
הדלת שמובילה לחדרי הבנים נפתחה. הארי התלבט מה לעשות. פתאום חשו אצבעותיו בשרביט, הוא היה בקצה הספה.
הארי הרים את השרביט ובלי לחשוב מלמל "אציו גלימה", אחר כך נשמע רחש מוזר, וכעבור שניות בודדות הוא חש בקצה אצבעותיו את מגעה של הגלימה. זאת היתה גלימה מחוספסת ועבה, מהסוג הפשוט ביותר.
קול צעדיו של הפולש, שהיה המום ככל הנראה, פסקו. הארי הבין שהוא שוקל את צעדיו וידע שאין לו מה להפסיד לכן לחש: "לומוס מקסימה", ואור גדול בקע מקצה השרביט והאיר את חדר המועדון כולו. רון קפץ בבהלה מהספה.
"הארי.. מה??"
הארי הרים אצבע מתרה, והתחיל להתקדם לעבר המדרגות של חדרי הבנים.
"איפה העכביש, הארי. איפה הוא, תהרוג אותו!" רון עוד היה אפוף קורי שינה. הוא שלף את שרביטו ונעמד בקושי, מתנודד על רגליו.
הארי פסע במהירות אל הפתח, צעקותיו של רון הפריעו לו לשמוע אם הפולש נמלט אל תוך החדרים, אבל לא היה לו ספק שאם יימהר הוא יספיק לתפוס אותו.
מאחוריו המשיך רון לצעוק: "אציו עכביש.. אציו חרב.. אציו נשק.." רון התקשה מאוד בכשפיי אציו, והארי חייך לעצמו כשנבלע בצעד נמרץ בפתח והתחיל לעלות במדרגות. אלא שאז קרו בו זמנית שני דברים. הוא הספיק לראות עקב של נעל שחורה וגדולה שנעלם במהירות במעלה המדרגות, ואז מבעד למדרגות עף, במהירות עצומה, חפץ כהה כלשהו שנענה ככל הנראה לקריאות האציו של רון. הארי הסיט את ראשן במהירות, אך החפץ פגע בכתפו והפיל אותו ארצה.
לרגע שכב הארי בבלבול למרגלות המדרגות, ואז התיישב ושפשף את ראשן הכואב. מייד הבין שאם לא ירוץ אחר הפולש הוא יספיק להיעלם באחד החדרים. הארי נעמד על רגליו וטיפס על המדרגות. רון, שככל הנראה התעשת, מיהר בעקבותיו. לתדהמתו נשמע כעת קול פסיעות יורד מלמעלה למטה, היישר אליהם.
הארי מיהר מעלה, ונתקל בפניו ההמומות של דין.
עדיין מסוחרר מהמכה שקיבל קודם, התיישב הארי ברפיסות על המדרגה. ידו שבה ונשלחה אל ראשו, הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. דין?! איך זה ייתכן?! הארי הנעל הייתה שייכת למישהו שנראה מבוגר הרבה יותר, ובכלל, הוא נכנס מבעד לתמונה, והארי ראה בעצמו את דין הולך לישון קודם. מבולבל פקח הארי את עייניו. רגליו של דין עמדו במדרגה שמעליו, הוא היה יחף.
ואז שמע את קולו מלמעלה: "אתם הגנבים? אני לא מאמין. אתה לא מתבייש, רון?!"
ראשו של הארי הסתחרר שוב, הוא הסתוב וראה את רון מביט בדין בבלבול. בידיו היה אחוז לא אחר מאשר מטאטא התעופה שקיבל שיימוס מדודו בשבוע שעבר.
"אתה לא יכול לנצח אותי במגרש, אז אתה מנסה לגנוב לי את המטאטא?" דין ירד במהירות במדרגות. הארי אף פעם לא ראה אותו כועס כל-כך.
הרמיוני עמדה מאחורי רון, ונראתה כמי שהתעוררה באותו הרגע. "מה אתה עושה עם המטאטא של דין, רון?"
הארי נעמד באיטיות ועיכל את המתרחש. החפץ שפגע בו היה המטאטא של שיימוס. ככל הנראה הוא היה בידיו של הפולש, ולחש האציו שלח אותו היישר לידיו של רון. רגע! הפולש! הוא מיהר במעלה המדרגות.
"לאן אתה בורח, פוטר?", דין רתח. "אתה חושב שתצליח להתחמק? מחר כולם יידעו בדיוק מי הגנב של גריפינדור!"
הארי לא השיב, במהירות פתח את דלת חדרו. השרביט, שקצהו עדיין דלק, האיר את החדר כולו. לא היה בחדר איש. שיימוס מצמץ בבלבול ממיטתו ושלח את ידו כדי לפתוח את האפריון שלו, אבל הארי כבר לא היה שם.
נושם ונושף בכבדות, פתח הארי את.דלתות החדרים בזו אחר זו, אבל באף אחד מהם לא נראה ממבט ראשון אף אדם זר.
הוא וודאי מתחבא.
מלמטה הגיע קול צעקותיו של דין, וגם קול התנצלויות מגומגם של רון. הארי מיהר אליהם במורד המדרגות.
"תקשיב, דין. הרמיוני רון ואני חיכינו כאן כדי לראות מי הגנב. אנחנו נרדמנו והוא הגיע, רון צעק אציו והגיע אליו המטאטא, אבל לא אנחנו הגנבים, כמובן. הגנב עדיין כאן בחדרים, בא נעלה ונמצא אותו!"
דין מצמץ באי אימון, אבל הסכים לעלות ולבדוק את החדרים. לפני שעלה ניגש אל רון ומשך מידו בכוח את המטאטא שלו עד שרון זעק בכאב.
הארי רון ודין פיצלו ביניהם את החדרים, הם סרקו כל חדר וחדר היטב. לרוב התעוררו הילדים בחדר, והם הרגיעו אותם בתירוצי סרק. הם בדקו בכל פינה אפשרית, אבל מהר מאוד היה ברור, הפולש לא נמצא בשום מקום.
דין לא אמר דבר. הוא הסתכל לרכע בהארי ורון במבט כעוס, וחזר אל.חדרו לישון. חובק את המטאטא שלו בכוח. הארי ורון הסתכלו זה בזה ולא אמרו דבר גם הם.
בחדר המועדון חיכתה להם הרמיוני. הגלימה שלה הייתה מקומטת מהשינה על הספה, ובידיה אחזה שתי גלימות ההיעלמות. זאת של הארי, והשנייה שהגיעה מהפולש. קרוקשנקס הנרגש התפתל לרגליה.
"מה זה, הארי?"
הארי התיישב על הספה והסביר בשקט: "זו הגלימה של הפולש, קיבלתי אותה באציו".
הרמיוני בחנה את הגלימה לרגע, ואז הרימה את ראשה אל הארי.
"הארי", אמרה בקול מוזר, "אתה בטוח שראית פולש?"
הארי נעלב. "ודאי, מאיפה בדיוק יכלה להגיע הגלימה?"
"אז למה לא מצאנו אותו?" שאל רון, ומקולו היה ברור להארי ההמום שגם הוא מתקשה להאמין.
"אז מה, אתה מעדיף לחשוב שאתה הוא הגנב?! איך בדיוק הגיע המטאטא לידיך, מר וויזלי?!" שאג בלעג.
רון שתק, ובעיניו נראה בברור שהוא מנסה להיזכר במאורעות הלילה.
הארי רתח מזעם. הוא התרומם מהספה ופנה לכיוון החדרים כשהוא מכריז בזעם: "אין שום בעייה. כן, זה אני הגנב. רק אל תשכחו שהחשוד המרכזי בפרשה הוא רון וויזלי".
בצעד חפוז וזעוף הוא הגיע אל המדרגות. הרמיוני מיהרה אחריו. "הארי", התחננה, "אנחנו יודעים שזה לא אתה. אנחנו ארבנו הרי ביחד איתך. אנחנו בסך הכול רוצים ש.. אמממ.. שתספר לנו מה בדיוק היה כשאנחנו ישנו".
הארי השתתק. הוא נעמד במקומו והתלבט. אחר כך חזר והתיישב על הספה. רון והרמיוני התיישבו משני צדדיו. הוא סיפר להם הכל.
הרמיוני קימטה את מצחה. "לאן בדיוק הוא נעלם?"
"אולי הוא התעתק?" הציע רון מייד. התעתקויות העסיקו את דמיונו מאז שפרד וג'ורג' למדו להתעתק ולא פסקו לעשות זאת בכל רגע שיכלו.
הרמיוני נאנחה, והארי מיהר לומר לפניה: "כמה פעמים צריך לומר לכם?! אי אפשר להתעתק בהוגוורטס, מתי כבר תקראו את 'הוגוורטס תולדות'?!" הוא לא ניסה לחקות את קולה של הרמיוני, אבל הטון והנימה היו דומים כל כך לשלה, עד שרון פרץ בצחוק אדיר.
הרמיוני החמיצה לרגע את פניה, אבל לא יכלה להתאפק וצחקה גם היא. למספר שניות נעימות צחקו שלושתם, ואז השתתקו. "איך באמת הוא נעלם?" חזר הארי, וקימט את מצחו.
הרמיוני הייתה מודאגת מאוד. "הארי, הוא שמע אותך ואת רון. עכשיו הוא יודע שאנחנו מחפשים אותו".
"ומה נעשה עם דין, הוא בטוח שאנחנו הגנבים?" רון כעס מאוד, והארי שיער שכעסו על דין גדול כבר בגלל היותו מושא אהבתה של ג'יני אחותו, שלא כרצונו.
אבל את הרמיוני הטריד שוב משהו אחר. "איך יכול להיות שהמטאטא של דין כבר היה בידיים שלו, לפי הסיפור שלך הוא עוד לא הספיק להגיע אל החדרים".
הארי משך בכתפיו. "אולי האציו של רון היה חזק כל-כך שהוא הצליח להביא את המטאטא מהחדר".
הרמיוני עיוותה את פרצופה. "צריך כישוף חזק מאוד כדי לעשות את זה", אמרה בספקנות.
היא בחנה את הארי ושאלה שוב בקול רועד מעט אך בטוח: "הארי, אתה בטוח שראית מישהו?"
הארי קפץ מהספה, והתאפק בקושי לא לחבוט במשהו. קרוקשנקס נמלט בבהלה והתחבא בין נעלי הבית של הרמיוני.
"הרמיוני, לא חסרים לא אויבים או כאלו שחושבים שאני לא שפוי. אם את רוצה להצטרף, בבקשה. אולי תשלחי כתבה לנביא היומי". הוסיף בעוקצנות, ומיהר לחדרו בלי להוסיף מילה.
הרמיוני ורון נשארו על הספה, דוממים ואובדי עצות.
שלושתם הלכו לישון באותו הלילה מבולבלים ונרגזים.