ברוח החג

ה"מ: רק אזהרה קטנה, לקראת הסוף יש סצנה שנראה שהולכת לכיוון של דירוג R. אין ולא יהיה תוכן של דירוג R. (אבל כן יש הערות שוליים אז אני מקווה שאתם בקטע של זה)

אני אנסה למצוא תירוצים לעוד פרקים מעכשיו עד דצמבר, אבל בכל מקרה יהיה עוד בחנוכה, וגם אחרי, אני לא מתכוונת לנטוש את הפאנפיק הזה. 

חוץ מזה, וואו, אני חושבת ששכתבתי את הדבר הזה לגמרי איזה חמש פעמים, ואני די מרוצה ממה שיצא. תיהנו וחג שמח :)

"אתה פה להרבה זמן?"

אף אחד מהם לא ציפה למצוא את השני באלכסנדריה, בטח ובטח שלא באותה מסבאה. שניהם עטו פנים חדשות, אבל אזירפאל יכול היה לחשוב רק על דמוי-אדם אחד שיכול להיראות מגונדר בבגדי מסע - וכמובן, העיניים של שניהם לא השתנו מאז הפעם האחרונה, ולמעשה לא השתנו מעולם. וכמו כל מכרים ותיקים השניים ישבו יחד לסיבוב משקאות, הגם שאותם מכרים ותיקים היו אויבים מושבעים במאבק על גורל העולם והאנושות. וכרגע, כך ודאי הדבר נראה מהצד, היו יריבים בתחרות שתייה. 

"לאאא," השד רוקן את כוסו, ומיד פנה למזוג לעצמו אחת נוספת. אולי אותם צופים מן הצד היו מבחינים כי הבקבוק כבר אמור היה להתרוקן, לו היו כאלה. "יום, יומיים אולי. יש איזה עניין בממפיס שצריך להרוס. אתה?"

אזירפאל לגם לגימה נוספת, מסיט את מבטו הצידה. "עבודה," הוא אמר, וזה לא היה לגמרי לא נכון, הוא באמת הגיע בגלל עניינים של למעלה. העובדה שהוא נשאר בגלל הספרייה הגדולה לא הייתה רלוונטית, ומה שלמעלה לא יודעים לא יפגע בהם. 

"עבודה," קרולי גיחך וליכסן מבט לחבורת צעירים שישבה בשולחן סמוך. "אתה יודע, אולי גם אני אשאר לעבו-"

"טוב, אני לא יכול לתת לך לעשות את זה," אמר המלאך בהחלטיות והניח את כוסו על השולחן, אולי מעט חזק יותר מכפי שעשה בפעם הקודמת. 

הוא היה, אם יורשה לו לומר, מומחה בסיכול, והוא ידע בדיוק מה לעשות. 

*

הבית שלו היה צנוע למדי - מלבד אוסף הספרים שלו, שהתחיל מתישהו ב-400 השנים האחרונות ובנקודה הזאת רק נס יכול היה לאפשר העברה שלו ממקום למקום1, והיין, שהיה משובח לא פחות מזה של המסבאה, אם כי בניגוד אליה לא הבטיח חֶברה טובה. כמובן, לא זו הייתה הסיבה שהוא הזמין את השד אליו, זה היה עניין מקצועי בלבד - הוא עדיין מכה ברשע, גם אם אחרי כמה אלפי שנים הוא מצא דרך לעשות את זה בלי באמת להכות אותו. 

ואם חברו הטוב יכול לארח לו חברה תוך כדי, הרי אין כל רע בכך.

השיחה והמשקאות החזיקו אותם ערים כל הלילה, מדברים וצוחקים ומדי פעם שוקעים בשתיקה נינוחה עד שאחד ביטא מחשבה אקראית בקול והאחר צחק או גנח והשיחה הייתה נולדת מחדש, עד שאור הבוקר אילץ את השניים להתפכח, וקרולי אמר שאוהח, הוא חייב לזוז, אבל באמת היה נחמד, ואזירפאל הסכים, "כמובן, אני מבין," אמר, וכשכבר עמדו על מפתן הבית, לפני שהספיק להבין מה הוא עומד להגיד, הוסיף: "אולי נוכל לעשות את זה שוב מתישהו." 

הפתעה הבזיקה לשבריר שנייה בעיניו של קרולי לפני שחייך ואמר, "אצלי?" ובלי להמתין לתשובה הסתובב והלך לדרכו. 

הפעמים הבאות היו אצלו, או אצלו, ואצלו ואז אצלו שוב. בדרכים או תחת קורת גג, בדירה עירונית או בבית כפרי, בפונדק שבו שניהם האמינו שיהיה חדר פנוי עבורם וכך מצאו שנותר רק חדר פנוי אחד, בלשכת היועץ לאציל שלמעלה ולמטה שמו עליו עין או בלשכתו של היועץ האחר לאותו אציל בדיוק. ובמקרה מצער אחד הפגישה התקצרה היות שאזירפאל קבע את משכנו, מכל המקומות, במנזר2. 

אף מקום לא הרגיש קרוב כל כך לְבית כמו חנות הספרים בסוהו. 

קרולי הגיע ביום הפתיחה, בשלהי המאה השמונה-עשרה, נושא פרחים ושוקולד כמיטב המסורת הארצית, והופתע לגלות את דלת הכניסה לא רק לא נעולה, כפי שציפה ממנה להיות, אלא גם נפתחת בפניו, ואת זה בהחלט לא הוא עשה. 

"אני שמח שיכולת להגיע, יקירי," אמר אזירפאל בחמימות בעוד דלת הכניסה, ברוב חביבותה, סגרה את עצמה מאחורי האורח. 

"לא הייתי מפספס את זה," אמר קרולי בחיוך שאולי היה כנה מן המקובל בשביל בני מינו. "מקום נחמד," הוא העיר, מביט סביב וחש צורך קל לתחוב את ידיו לכיסים, וכך השוקולד מצא את עצמו, עדיין בעטיפה היפה, על הדלפק, ולידו זר הפרחים, באגרטל שהיה מוכן להישבע שלא היה שם קודם. "שנצא? ראיתי כמה מסעדות-"

"הו, לא," המלאך נד בראשו. "חשבתי שנוכל להישאר אצלי הפעם?" 

מובן שזו לא הייתה הפעם הראשונה שמשהו כזה קרה, במיוחד מאז ההסכם, אבל משהו שקרולי לא לגמרי הצליח לשים עליו את האצבע גרם לו לרצות להישאר אפילו יותר³.

כעבור כמה חודשים קרולי הופיע שוב בפתח החנות⁴ והכריז בגאווה האופיינית לשדים שכעת לונדון היא "גם העיר שלו" ולכן הוא חופשי "לעשות מה שבא לו" עם המקום ובני האדם המתגוררים בו, ואז הזמין את אזירפאל להצטרף אליו לאותה מסעדה נחמדה שראה בפעם האחרונה שביקר. בכל אופן, הייתה לו דירה עכשיו. 

הם נפגשו כמה פעמים נוספות השנים שלאחר מכן, ואז הגיע החורף המופלא של 1804 וקרולי מצא את עצמו מתענג יותר מהרגיל על החוויה האנושית של שינה, בזמן שאזירפאל ניצל את המאה החדשה כדי להתחבר עם כמה ג'נטלמנים חביבים שהחברה לא ראתה לגמרי בעין יפה. אלה היו כמה עשורים מוצלחים למדי מבחינת כולם, מלבד החדרים מעל החנות, שהרגישו מעט ריקים.

קרולי התעורר זמן מה לאחר חילוף המאה, וכדי לפצות על זמן אבוד לקח את אזירפאל למסעדת הריץ החדשה. בפעם אחרת אזירפאל הציע את הסנט ג'יימס פארק, וכל פעם אחד מהם מצא מסעדה קטנה או בית קפה חדש עבור פגישות שנעשו תכופות יותר ויותר5, ואיכשהו כמעט תמיד הסתיימו בחנות, ולפעמים בדירה.

עד 1979 הן כבר הפכו לטבע שני.

אחרי שסוף העולם בא, הסתובב והלך, קרולי הסיע אותם חזרה לדירה שלו. החנות... ובכן, לא נשאר ממנה הרבה כשהוא עזב. כשנכנס לרחוב הרכבים שחנו לאורך המדרכה פינו, כמו תמיד, את אותו מקום, גדול מספיק כדי להחנות בו בנטלי. נדרשה הנפת יד כדי להגדיל את המקום למידותיו של רכב צבאי שאול, ולפני כן כמה שניות כדי להיזכר שיש צורך בכך. 

הנסיעה במעלית הייתה קצרה מהרגיל, אולי כי אחד מהם - אולי שניהם - ציפו ממנה להיות כזו, והדירה חיכתה להם פתוחה. הוא כנראה שכח לנעול אותה כשיצא, קרולי חשב, עייף מכדי לדאוג בקשר לזה. "אני, אר, אלך להכין לנו תה," הוא הציע. 

אזירפאל הביט בו בדאגה. "אולי כדאי שתשב."

קרולי נד בראשו ופנה אל המטבחון. שתי כוסות, עם הסוכר והתיונים בתוכן, כבר חיכו שם. הוא הפעיל את הקומקום בלחיצה, ואז הבין שאין לו סבלנות לחכות באמת ונעץ בקומקום מבט. המים הבינו את הרמז והחליטו להתחמם מהר יותר. הוא היה יוצר תה מוכן, אבל אזירפאל העדיף באמת להכין את שלו, אז… 

הוא המתין, מזג את המים, ושוב המתין, אצבעותיו מתופפות על השיש, מחשבות מתרוצצות בראשו. 

*

אזירפאל ישב באחת הכורסאות - הכורסה שבה ישב תמיד - כשקרולי חזר לסלון כעבור כמה רגעים, ומלמל תודה כשהוא הושיט לו את הכוס לפני שהתיישב על הספה לידו. לרגע התענג המלאך על הריח ועל תחושת החמימות שבידיו, המתח של השעות האחרונות עוזב לאט לאט את גופו, ורק אז שתה. 

"אתה יודע שאתה יכול להישאר כמה שתרצה," אמר קרולי אחרי זמן מה, בנימה שונה לחלוטין מהאגביות שבה היה מזמין אותו לאורך השנים - ואזירפאל ידע, כמובן - ולרגע נראה כאילו הוא רוצה להגיד עוד משהו, היסס, ולבסוף: "יש מיטה פנויה, אם אתה… זאת אומרת, אם זה משהו ש-" 

אזירפאל כיסה את ידו של השד בידו-שלו ונאנח מבעד לחיוך שנפרש על שפתיו. "באמת, יקירי," הוא מלמל, וסגר את המרחק ביניהם. 

לא היו זיקוקים סביבם כששפתיהם נפגשו, השמיים לא נפתחו והזמן לא עצר. אבל לקרולי היה טעם של קפה פריזאי שכבר לא היה קיים וריח של שלכת ושל משהו שרוף ושל בוקר סתווי גשום, והנשיקה הייתה ארצית ואנושית ומופלאה יותר מכל נס שאזירפאל אי פעם ראה או חולל. 

הם התנתקו מתנשמים, ואזירפאל פקח את עיניו וגילה זוג עיניים צהובות בוהות בו. "א-" הוא לא היה בטוח מה לומר, או לעשות. "אני-" הגמגום שלו נקטע כאשר קרולי משך אותו חזרה אליו, חופן את פניו בידו ואז מניח לה להחליק נמוך יותר ולמשוך אותו למטה אליו בעוד אזירפאל נצמד אליו בחוזקה, רעד חולף בגופו. הוא הבריש לרגע בידו את אחד מכפתורי החליפה, ואז ידו של קרולי החליקה אל שלו, ואצבעותיהם השתלבו אלה באלה. אזירפאל המהם לאות הבנה, והרגיש איך קרולי מחייך כנגד שפתיו. ואולי, חשב, גן העדן לא היה רחוק כל כך אחרי הכל.

*

הוא התעורר על ספה מוכרת, עטוף בחוֹם כפי שלא היה מעולם, ומצמץ כמה פעמים לפני שפקח את עיניו. לידו, אולי מעט מתחתיו, שכב קרולי, חזהו עולה ויורד בנשימות שלא היו עניין של צורך כמו שהיו הרגל או חלק מחוויה, שיערו פרוע, פניו שלוות. בצד השני של החדר, אור הבוקר עשה כמיטב יכולתו לחדור מבעד לחלון, והווילון עשה עבודה מצוינת בלהשיב מלחמה. 

אזירפאל קימט את מצחו. הוא לא ישן בדרך כלל, והופתע שמישהו מהם הצליח להירדם אחרי הערב הקודם - ואז נזכר בכל מה שקרה לפני כן באותו יום, ופתאום הכל חזר להיות הגיוני. 

הוא התחיל להתרומם, אבל אז זרועות שעד אותו רגע נחו רפויות נכרכו סביבו כנחש ומשכו אותו חזרה למטה. "לא," מלמל קול ישנוני. "עוד לא." 

אזירפאל גלגל את עיניו. "כבר בוקר." 

"ממממ." קרולי קבר את פניו בשקע כתפו. "אנחנו לא חייבים לקום."

הוא צדק, כמובן. בעולם הלא-בדיוק-חדש הזה הם לא היו מחויבים לאף אחד ולשום דבר. אבל… "אלא אם אנחנו רוצים," הוא חשב בקול יותר משענה. 

ומה הוא רצה, בעצם? במשך יותר מעשור הוא רצה להגיע לרגע הזה - לא בדיוק הזה, אלא אחד שבו האיום של סוף העולם והמלחמה הבלתי נמנעת כבר לא ירחף מעל ראשיהם. חלק ממנו רצה במשך זמן מה, הוא לא היה בטוח כמה, להגיע לרגע הזה - בדיוק לרגע הזה, שבו קרולי שלו והוא של קרולי והם קרובים, קרובים מאי פעם, והמחר נושא איתו הבטחה של משהו שלא היה הטוב המלאכי אבל ללא ספק היה טוב יותר. 

"תישאר איתי," קרולי ביקש, ואיכשהו הצליח להיצמד אליו אפילו יותר. 

"כמובן, אהובי," אזירפאל הניח את סנטרו על ראשו של השד, עצם עיניים ונאנח בסיפוק, וסוף סוף הרגיש בבית. 

1וגם, אם הוא מוכרח להודות, כמה כרכים מהספרייה המקומית שהוא סירב להיפרד מהם וכביכול שכח להחזיר. אם לוקחים בחשבון את מה שקרה כמה חודשים מאוחר יותר לספרייה עצמה, אולי זה היה לטובה.

2מקובל לחשוב שמבחינת שדים עמידה על אדמת קודש, מהסוג שניתן למצוא בבתי תפילה למשל, כמוה כטבילה בלבה רותחת; זוהי הנחה מוטעית. הדבר דומה יותר, נאמר, לתגובה אלרגית של גירוד והתקפי עיטוש חריפים - לא באותם חלקים בגוף, תודה לאל - מהסוג שגורם לך לקלל את אלוהים, את הפרח או החתול שגרם לתגובה, ואת עצמך. תוך כדי שחייה בלבה רותחת. 

³זמן רב מאוחר יותר הוא הבין שאזירפאל בעצם חשב על ההזמנה מראש, וזה עורר בו הרגשה לא ברורה מסוג אחר לגמרי.

⁴שהייתה סגורה באותו זמן, וגם כמעט בכל זמן אחר.

5מלבד הפסקה בת ארבע שנים קרוב לראשית המאה, והפסקה נוספת של כמעט שש שנים כמה עשורים מאוחר יותר, שתיהן לא לגמרי מבחירה

הפרק הקודם		הפרק הבא