התיישבתי על מיטתי ובכיתי.
לא יכולתי להאמין שעוד רגע נגמר יום הולדתי ה-11, ומשאלתי הכמוסה ביותר עוד לא התגשמה.
והיא גם לא תתגשם.
אני תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו זו האמת.
עכשיו אין את הסיכוי הקטן הזה, שאולי זה אמיתי.
וזה לא.
דמעות זולגות על עיניי, על פניי.
אני זורקת את הספר שעל המיטה שלי ובוכה עם פניי לכרית, שכבר רטובה ממילא.
למה?
למה זה לא יכול להיות אמיתי?
למה אני לא יכולה ללמוד בהוגורטס?
ללמוד לחשים עתיקים, התגוננות מפני כוחות האופל ושינויי צורה?
לעשות קסמים?
לא אכפת לי להיות בוצדמית.
מצדי, אהיה הילדה הכי פחות 'מקובלת' שם.
אבל למה אין לי את ההזדמנות?
אני אוכיח את עצמי, אני מבטיחה!
אני אעשה הכל!
אף פעם לא אדחה את שיעורי הבית, אהיה התלמידה המצטיינת!!!
אני כבר מיואשת.
לא יודעת מה לעשות,
מה עוד להבטיח.
אני לא יכולה להאמין שהעולם הזה הוא עולם ללא קסם!
למה?
כי לא יכול להיות שפשוט עזבו אותנו, שנסתדר.
משהו חייב להיות קסום, אחרת לא היינו קיימים!
אני בטוחה!
אבל...
אולי טעיתי?
אולי העולם השאיר אותנו לבד?
בלי קסמים?
רק מדע, ומציאות?
שנסתדר.
בלי כל דרך לשנות.
למחוק.
לנסות מחדש.
בלי כל דרך החוצה מהמציאות.
המציאות הקרה והאכזרית.
|