הפעם שבה סקאר ולורד וולדמורט שיתפו פעולה

הפאנפיק לא מבוסס על פאב הנבלים, ולכן אני לא שומרת להם את הזכויות. הרעיון עלה לי לפני שהכרתי את הפאב, אבל הזכויות כן שמורות לדיסני, ג'יי קיי, ועוד כל מיני כותבים שהנבלים בספרים/סרטים מופיעים כאן.

אשמח לתגובות, אבל גם מי שרק קורא זה נהדר.
תהנו (:

התחנה הריקה שניצבה בצד הרחוב הייתה די קטנה, והגג הרופף שלה לא הועיל כל כך נגד הגשם החזק שירד. איש עטוף גלימה הופיע לפתע בקצה הרחוב, אוחז במקל קטן ודי ארוך, ומגן על עצמו מהטפטוף הרועש בעזרת מגן בלתי נראה שריחף מעליו.
הוא הגיע אל התחנה, עדיין אוחז במקל, ואז התיישב על הספסל הכחול שניצב תחתיה במין ישיבה מיואשת.
הדקות עברו, והגשם המשיך לרדת, ורק אחרי עשר דקות שלמות על הכביש הופיע לפתע אוטובוס ירוק, לא גדול, שנסע באיטיות. הוא עצר בתחנה, ודלתותיו נפתחו בחריקה קולנית. הקוסם נכנס, ושלף מכיסו כמה מטבעות נחושת מוזרות שעל כל צד שלהם צויר משהו אחר – על האחד עכבר קטן וחייכן, ובצדו השני בית מרחף בעזרת בלונים.
הנהג לקח את המטבעות, פתח את מכונת העודף והחזיר לו מטבע שונה יותר, כסוף וחסר עיטורים.
האוטובוס היה ריק לגמרי, ואפלוליות ברורה שררה בו. המושבים כולם היו שחורים, ומלוכלכים, ועל אחד מהם נראו בברור כתמי דם ישנים שמזמן התייבשו.
אוטובוס הנבלים מעולם לא נראה טוב יותר.
הקוסם בעל הגלימה התקדם באוטובוס, שבדיוק התחיל לנסוע, והמשיך לאיטו במעלה הרחוב. הוא כמעט התיישב באחד מהכיסאות שליד החלון, כשצל מיוחד תפס את זווית עינו. הוא הרים את שרביטו בכוננות, וכשניגש לשם, ראה שעל אחד הספסלים יושב אריה די גדול, בצבע חום כהה, ובעל רעמה שחורה כלילה. הוא היה שפוף, ועל עינו הימנית התנוססה צלקת גדולה ואדומה.
"נבל?" שאל וולדמורט בלי להוריד את שרביטו.
האריה הפנה אליו מבט מופתע, וכשראה את המקל החד והפנים הנחשיות המרושעות, הוא הינהן. הקוסם סקר את האריה פעם נוספת, כדי לוודא שהוא אחד רשע, כי בימים אלה כבר קשה שלא להיתקל באיזה גיבור טוב לב.
"אני יכול לשבת?" שאל הקוסם, והאריה הנהן בנוקשות.
הוא התיישב לידו, והוריד את הברדס השחור הרטוב שלו.
פניו היו לבנים לגמרי, ועייני הנחש שלו היו אדומות ומהפנטות. הוא היה די גבוה, ופרקי אצבעותיו היו צחורים גם הם, ממש כמו שאר גופו.
"סקאר" אמר האריה לפתע, והרים את כפתו ללחיצה.
"לורד וולדמורט" ענה האדם, ונענה ללחיצה.
הוא סיים לתלות את גלימתו על אחד המושבים האחרים כדי לייבשה, ואז פנה שוב אל הנבל שישב לצידו.
"אז, מליפיסנט נתפסה?" שאל וולדמורט, בעיקר כדי להראות לאריה שהוא יחסית וותיק.
"כן, אחד הנסיכים ערף לה את הראש או משהו" ענה סקאר. "לא בטוח מה קרה שם, אבל מה שאני כן יודע זה שכמובן היה להם בסוף את ה"עד עצם היום הזה" שלהם."
וולדמורט הנהן בהבנה. הוא סובב את שרביטו כמה פעמים בין אצבעותיו, ורגלו השמאלית קיפצה בעצבנות.
"אז, את מי אתה מנסה להרוג? נסיכה? נסיך? שניהם? או אולי סתם חמור?" שאל האריה.
"נער צעיר" ענה וולדמורט. "רצחתי את הוריו עם קסם, ואת אחד מחבריו, אבל הוא עוד נאבק ולא מסכים לשחרר. אני חושב שבפעם הבאה אני אנסה להרעיל אותו."
"עזוב, כבר ניסו את זה" אמר סקאר. "זה לא עובד."
הייתה שתיקה קלה, ובמהלכה וולדמורט הבחין בעוד כמה פרטים. האריה היה רזה במיוחד, ופרוותו הייתה די מלוכלכת וקצרה. הוא לא היה נראה כמו אריה רגיל.
"ומה איתך?" שאל הקוסם.
"אני... אני מנסה לתפוס שליטה על הארץ שלי. אח שלי עושה עבודה נוראית, אבל בשביל לשלוט אני צריך להרוג גם אותו וגם את בנו. זו עבודה קשה יותר ממה שנשמע."
"אני מאמין לך" ענה וולדמורט בכובד ראש. "יש איזו דרך אחרת לשלוט?"
סקאר נענע את ראשו לשלילה.
"אני חושב אולי לנסות לבקש מאחד הנחשים שיעשה את העבודה, אח שלי לא טוב עם יצורים ארסיים."
"לא לא, נחשים לא עובדים. אני הבאתי את אחד הנחשים הכי גדולים שיש לי וזה לא עבד. תנסה משהו אחר."
שוב הייתה שתיקה, וסקאר הפנה את ראשו אל החלון.
וולדמורט ניסה לחשוב איך יוכל לעזור לחברו החדש, כלומר, מה הורג אריות. הוא הסתכל על שרביטו, ואז עלה במוחו רעיון.
"למה שלא תנסה להפיל אותו מהצוק?"
האריה הסתובב אליו מיד, ומבט סקרן הופיע על פניו.
"הרי אריות הם לא חתולי בית – הם לא תמיד נופלים על הרגליים. ואם יש לך צוק מספיק גבוה, אני בטוח שאח שלך לא ישרוד את זה."
"זה רעיון נהדר!" אמר סקאר. "ואוכל להיפתר מבנו באותה דרך, אחרי שאחי לא יהיה באזור, לא יהיה מי שישמור שסימבה הקטן לא יצנח אל מותו!"
וולדמורט כמעט חייך, לשמוע נבלים מעלים רעיונות גאוניים כאלה תמיד העלה בו שמחה עזה.
השתיקה חזרה, אבל אחרי דקה, הפר אותה סקאר.
"הקסם שלך גם כולל חזיונות?" שאל האריה.
וולדמורט הנהן.
"אז למה שלא תראה לו חיזיון מוטעה – ותוביל אותו למקום הלא נכון? שם תוכל לארוב לו ולטרוף... כלומר, להרוג אותו כשלא יהיה מוכן לזה."
הרעיון מצא חן בעיני וולדמורט.
"כן... אני אוכל להשתמש באכפתיות שלו כדי לבוא ולהציל מישהו, ומשם אוכלי המוות שלי יעשו את העבודה השחורה!"
הוא ראה את קצות שפמו של סקאר רוטטים משמחה, וזה גרם גם לו שוב כמעט לחייך. סוף סוף הוא פגש מישהו ברמה שלו, אחד שמבין ברשע.
קול צילצול נשמע, ועל הצג שבקידמת האוטובוס הופיעה המילה "ארץ התקווה".
"זו התחנה שלי" אמר סקאר, ולחץ על כפתור ה"עצור" שעל התיקרה בעזרת אפו. הוא דילג בקלילות מעל וולדמורט, ומיהר אל הדלת שבדיוק נפתחה. לפני שיצא, הוא שלח מבט אחרון אל וולדמורט. הקוסם לא זיהה אף רגש בעיניו, כמו כל נבל מקצועי.
סקאר יצא החוצה, והגשם מיד הרטיב את פרוותו החומה וגרם לה לנצנץ מעט מאורו של פנס הרחוב שמעליו.
האוטובוס סגר את דלתותיו, והתחיל מיד בנסיעה משם.