אני אוהב אותה.
הו, אני כל כך אוהב אותה.
אז למה עשיתי את זה?
את מה שהבטחתי שלעולם לא אעשה?
פגעתי בה.
בגדתי באמונה.
והוא לעולם לא יתחדש שוב.
היא לעולם לא תפקיד שוב את סודותייה הכמוסים ביותר בידיי.
וזה בגללי.
זו אשמתי, אני יודע את זה.
וזה כואב לי.
רגע אחד של יהירות, של פליטת פה, הרס את חיי.
מנע ממני להיות אהובה שלה.
של לילי.
אז למה עשיתי זאת?
דנתי את עצמי לחיים בחושך, באפלה.
אני רואה את יחסה כלפי פוטר.
הוא משתנה.
הופך חמים יותר.
מזמין יותר.
ואליי היא מתייחסת כתמיד.
או לפחות, כמו מאז....
אני לא רוצה להיזכר בזה.
זה מגיע לי, אני יודע, אבל....
למה הוא?
במקומי?
זה מכאיב לי, לילי.
זה כל כך מכאיב לי.
|