אבן הירח

וריאן פתח את פיו כדי להגיד משהו, אך במשך דקה ארוכה שום צליל לא יצא מגרונו. כשהצליח סוף סוף להתיק את מבטו מהמלך, הסתכל על אנדרו, שחייך למראה התגובה שלו. "אהבת?" שאל את הילד.
"מה- איך-" וריאן אפילו לא הצליח להרקיב משפט שלם. הוא לא הצליח למצוא הסבר הגיוני למה שקרה שם.
"קסם מחיקת זיכרון," ענה האיש, "פשוט מאוד."
"קסם?" המילה נפלטה מפיו של האלכימאי הצעיר בזלזול, בלי שאפילו התכוון לכך. אפילו אחרי כל מה שקרה הוא עדיין לא היה מוכן להאמין בקיומו של קסם. אחרי הכל, הוא היה איש של מדע - לא של אמונות חסרות כל ביסוס או הסבר הגיוני.
אבל למרות זאת, לא היה שום ספק שהזכרונות של הזוג המלכותי נעלמו לגמרי. הם אפילו לא זיהו אותו.
ואז עלתה בראשו מחשבה מבחילה.
"מה עם הנסיכה?" שאל וריאן במהירות. "גם הזכרונות של רפונזל נמחקו?" סוף סוף הוא יוכל לתקן את מה שעשה.
יותר מזה - הוא ורפונזל יהיו שוב חברים.
"הכלא הוא ממש כמו בועה, נכון?" שאל אנדרו, "הנסיכה שלך לא נמצאת בקורונה ברגעים אלו, אבל תהיה בטוח שהיא לא תאהב את קורונה שהיא תחזור אליה."
"כנראה ההבעה של וריאן הסגירה את כל הבלבול שחש, מכיוון שלאחר מבט קצר בפניו, אנדרו החל להסביר לו את כל התכנית. "כשהמלך והמלכה היקרים בלי שום זיכרון, נוכל סוף סוף לקחת את מה ששייך לנו," חיוך מרושע התגנב אל פניו, "קורונה."
"נוכל?" שאל וריאן בבלבול. "מי זה נוכל?"
"אתה תפגוש את השאר במוקדם או במאוחר, אבל עכשיו אני מעדיף לספר לך איפה אתה נמצא בסיפור."
עיניו של וריאן נפערו בציפייה. סוף סוף, הוא זוכה לגלות מה הסיבה האמתית שאנדרו בא אל תאו ושחרר אותו. מה התפקיד שלו בכל הסיפור המשוגע הזה.
•••
אנדרו חזר מקורונה העתיקה עם עגלה מלאה עד גדותיה בציוד האלכימיה של וריאן. וריאן סירב לעבוד במעבדה הישנה שלנו. הוא סירב אפילו ללכת עם אנדרו להביא את הציוד. הוא לא היה יכול להביט באבא שלו שוב. הוא ידע שאכזב אותו.
הילד לקח מאנדרו את העגלה ודחף אותה אל תוך חדר ריק בארמון. אחרי שנמחקו למלך ולמלכה כל הזכורונות, כל עובדי הארמון ברחו מאנדרו והחבורה שלו. וריאן היה בארמון רק כמה פעמים לפני כן, אבל הוא היה בטוח שהוא לא אמור להיות שקט כל כך במהלך היום.
הוא סידר את הציוד על השולחן. המחשבות התרוצצו בראשו. הוא היה צריך להכין שיקוי למחיקת זיכרון, ולא הייתה לא שום נקודת התחלה. שום דבר חוץ משרביט מוזר שאנדרו הביא לו זמן קצר לפני, אבל וריאן לא באמת ידע מה הוא אמור לעשות איתו. אולי אם שום דבר ממה שקרה לא היה קורה, וריאן היה מסרב לעזור. אולי אפילו היה מעדיף לחזור לתא שלו בכלא.
אבל זה לא היה המצב.
הוא התחרט על כל מה שעשה. הוא רצה לחזור בזמן ולתקן את הכל. אבל עכשיו, בעזרת שיקוי מחיקת הזיכרון שהוא עומד להכין, הייתה לא הזדמנות לתקן את הכל בלי לחזור בזמן. אף אחד לא ישנא אותו יותר. החברים שלו יחזרו אליו, אם הם רק לא יזכרו את מה שקרה.
המחשבה הזו מילאה אותו נחישות. הוא איבד אותם כבר פעם אחת, והוא לא התכוון לוותר להם בכל כך קלות.
וריאן היה עסוק בבחינת השרביט כשהפס הכחול בשערו החל לזרוח. הוא שמט את חתיכת העץ על השולחן ונסוג בבהלה אל הקיר מאחוריו. הוא משך בשיערותיו בתקווה שמעשה יכבה את הזוהר שבקע מהן. לאחר כמה שניות זה באמת עבד, ושיערו חזר לצבעו הטבעי והלא זוהר. לבו פעם במהירות בשעה שהתקרב חזרה אל השולחן והרים את השרביט ביד רועדת. הוא בכלל לא שם לב לאבן החדה שניקבה את דרכה דרך המרצפות ברצפה.
אבן שחורה.

הפרק הקודם