השנה האחרונה בהוגוורטס

אז לפני שאני מתחילה את הפרק, רציתי לומר... אני אשמח אם יהיו תגובות לפאנפיק, זה לגמרי נותן לי כוח לכתוב ולהמשיך, כי כשאין תגובות זה נותן תחושב שאני כותבת בשביל... כלום, בעצם.

אז תגיבו לי בבקשה דעות, מחשבות, רצונות וכו'.

תודה!

ועכשיו, לפרק:

פטוניה נכנסה לחדר. "לילי ו... איך-שלא-קוראים-לך, ארוחת ערב," היא אמרה ברוגז. לפתע הבעת פניה השתנתה למופתעת. "למה יש מזרן על הרצפה?"

"ג'יימס ישן פה היום." ענתה לילי. "קיבלת אישור מאבא ואמא?" פטוניה החמיצה פנים. "יהיה לי תיכף," אמרה לילי בהרמת ראש. "עוד נראה לגבי זה. נראה לך שאבא יסכים?" גיחכה פטוניה ברשעות. "אני אצליח לגרום לג'יימס להישאר לישון. אני בטוחה." אמרה לילי בביטחון. "טוב, אז בואו לאכול." אמרה פטוניה בגלגול עיניים ויצאה מהחדר. "קדימה," אמרה לילי בחיוך, תפסה את ידו של ג'יימס ומשכה אותו אל המטבח. " לילי, לא הייתי רוצה שתסתבכ עם הורייך כי אני צריך לישון איפהשהו. אם אי אפשר, אני אשלח ינשוף לאמא שלי שתבוא לאסוף אותי, בסדר?" לילי הנהנה, והם נכנסו לחדר האוכל של הבית.

באופן אוטומטי כל העיניים הופנו אליהם, ואל ידיהם, שעדיין היו שלובות. "מה פשר הידיים?" שאל אבא של לילי בעצבנות. לילי מיהרה לנתק את ידיהם. "כלום, ממש כלום..." היא מלמלה. ג'יימס הסמיק.

"טוב, שבו," אמא של לילי החוותה בידה לשני מקומות ליד השולחן, אחד מול השני.

במשך כל הארוחה ג'יימס ולילי בהו אחד בשני, ובכל פעם שידיהם נגעו אחת בשניה בטעות הם הסמיקו. אביה של לילי הביט בהתפתחויות במבט עוין. אחרי כמה דקות של בהייה, אביה של לילי אמר בכעס: "אכפת לכם להפסיק לבהות אחד בשני כאילו כל אחד מכם הוא איזה מטאטא קלינסוויפ חדש?" ג'יימס ולילי מיהרו להסיט את מבטיהם אחד מהשני והסמיקו. "דרך אגב, מר אוונס..." אמר ג'יימס. אבא של לילי הביט בו. "מאיפה אתה יודע מה זה קלינסוויפ? אתה לא..." "מוגל?" אבא של לילי חייך והשלים את המשפט. ג'יימס הנהן בהלם. "טוב, לילי הספיקה לספר לנו הכל על עולם הקוסמים במהלך שש השנים האחרונות, והיא חובבת לא קטנה של קווידיץ', אתה מבין..." ג'יימס הנהן בחיוך המום. הוא העיף מבט חטוף בלילי, שהייתה עסוקה בחיתוך העוף שלה. שיערה השתפל בגלים אדמוניים וכיסה את פניה, וג'יימס לא יכול היה אלא למצוא אותה כמהממת. מצב רוחם של הוריה של לילי (שמעכשיו נקרא להם מר וגברת אוונס) השתפר פלאים במהלך הארוחה, והם דיברו, צחקו ונהנו באופן כללי מחברתו של ג'יימס. לילי החליטה שעכשיו זה הזמן המתאים ביותר לבקשה שלה: "אה... אמא, אבא?" "כן, לילוש?" ענתה גברת אוונס. "אממ... תקשיבו... העניין הוא... אני  פשוט... ג'יימס גר נורא רחוק... ותהיתי אם הוא יוכל... נו... אתם יודעים... להישאר לישון?" עיניו של מר אוונס נפערו בזעם. "בהחלט לא!" הוא צעק. "אתם כבר ילדים גדולים, לילי, כבר בני שש-עשרה, ואני לא סומך עליכם לבד, בטח שלא באותו החדר!"

"אבא!" צרחה לילי. "אני אגיד את זה רק פעם אחת: אנחנו לא ביחד!" מר אוונס נשם עמוק ואמר: "התשובה היא עדיין לא." לילי נהמה בתסכול. היא ניגבה את פיה במפית ואמרה: "בוא, ג'יימס. אם לא רוצים אותך פה, אז ניקח את הרולד ונשלח ינשוף לאמא שלך שתבוא לקחת אותך." ג'יימס קם מהשולחן במבט מאוכזב והלך בעקבות לילי. הוא לקח את חפציו מחדרה של לילי והם יצאו החוצה, ובזמן שלילי קשרה את המכתב לרגלו של הרולד, ג'יימס לחש: "יש לי דרך שאני אוכל להישאר." "אתה לא ישן ברחוב!" אמרה לילי בתקיפות. "לא חשבתי על זה, אפילו לא לרגע." אמר ג'יימס בחיוך שתמיד ליווה רעיונות פרועים.

 הוא שלף מתיקו בד נוזלי והתעטף בבד הזה. באותו רגע הוא נעלם. "זו גלימת היעלמות!" לילי לחשה בהלם. "כן בדיוק. אז אם לא אכפת לך להצטופף במיטה שלך..." "לא, ממש לא אכפת לי!" ג'יימס הסיר מעליו את הגלימה ולילי לקחה סיכון ונשקה את ג'יימס על הלחי. ג'יימס הסמיק. "טוב, תתעטף בגלימה, אנחנו נכנסים הביתה." לחשה לילי, ופתחה את הדלת.

הפרק הקודם