עיניים ירוקות

אני מודה. פשוט מודה בזה. לא רציתי ללכת להוגרווטס עד שראיתי אותה. שער אדמדם חום. הפנים יפות, עם שני עיני ברקת ירוקות בוהקות. והכי חשוב, שקפצה מהמתקן ההוא של המוגלגים, היא עשתה ניתור. ניתור של קסם. הרגשתי שמה שקרה זה קסם, במיוחד האדמימיות שהזדחלה לפניי.

"פריקית!" צעקה ילדה עם צוואר ארוך מידי ועיניים נחשיות, "מוזרה!"

"אבל פטי, תראי!" קראה הילדה, ועשתה שוב את הניתור.

"זה לא מצחיק! אמא אמרה לך לא לעשות את זה!" צרחה הילדה עם הפנים הארוכות והסוסיות למדי.

"איך את עושה את זה?" בקולה בלטה הקנאה.

"אני לא יודעת," אמרה הילדה היפפיה בבילבול, "הלואי והיה מישהו שיסביר לי."

קפצתי על ההזדמנות, נרגש.

"את מכשפה," אמרתי בחשיבות, כממתיק סוד.

"מכשפה? זה לא יפה לדבר ככה!" היא קראה לעברי, נעלבת.

"ריגלת אחרי?" היא הוסיפה בכעס.

" בואי נלך," אמרה אחותה.

הן הספיקו לשלוח אליי מבט תיאוב אחרון בטרם הלכו.

דמעה בודדה זלגה על לחיי. הכרתי את הדמעות טוב מידי, אך אלה היו דמעות מסוג אחר. השפלתי מבט אל חולצתי העלובה והקרועה, אל רגליי הרזות מחוסר מזון ואל מכנסיי הגדולים והמרופטים. נזכרתי בשערה הנאה, הארוך, שגרם לשערי הארוך, הפרוע והשמנוני להיראות מסכן ועלוב כל כך. רצתי אל היער, אותו הכרתי ככף ידי. התיישבתי על אבן גדולה, דמעותיה נוטפות על הסלע הקשה. העוללא ימשיך בשלו, לא שם לב לילד האומלל שממרר בבכי על הסלע. בכיתי ובכיתי, עד שלוש כוחי. פקחתי את עיניי, וראיתי את הבקעה האהובה עליי, בקעת התקווה. לכאן הוליכו אותי רגליי, למקום שאני אוהב עוד מילדותי הצעירה. העברתי את מבטי על הבקעה על העצים האבותים שענפיהם השתלשלו על הרצפה, על הטוב הרך שעוטף את הכל, על השביל הלא סלול שהוביל לביתי, ועל השיח הירוק... רגע, מה???

זוג עיניים ירוקות הגדולות בצבצו מהשיח. עיניים כה תמימות וטהורות, שראיתי רק בעוד מקום אחד. עבר רק רגע, ועיניים שחורות כפחם, נפגשו בעיני הברקת.

"אז מי המרגל עכשיו, אה?" אמרתי.

"א-אני רק רציתי שתסביר לי" הפעם היה תורה לגמגם.

.

" איך מצאת אותי?" שאלתי בסקרנות.

"זה מקום שאני מגיעה אליו שאני עצובה" היא ענתה.

"את עצובה?" שאלתי ברוך.

"קצת," היא ענתה ולא ממש פירטה.

הרמתי עלה מהאדמה, והזזתי אותו כמו שושנת ים מוזרה, והרחפתי אותו לעברה.

"סוורוס," אמרתי.

היא הרימה פרח יפיפה מהדשא הרך, וגרמה לו לנוע כמו רוח רעננה. היא הקליפה אותו לעברי.

"לילי," אמרה. קולה התנגן בראשי בחינניות.

ובאוויר, העלה הנבול, המוזר, התחבר עם הפרח הנאה, הרענן.

הם נשארו ביחד כל השיחה, בלתי נפרדים.

יחד.

________________________________________

אז ... פרק שני! מקווה שאהבתי.

תכתבו איך היה, שיפורים וסתם קשקושים-

זה עוזר לי להמשיך.

תודה⁦❤️⁩

הפרק הקודם		הפרק הבא