מסע בין עולמות

היומיים שקדמו לבואה של הרמיוני עברו במהירות.

פרד וג'ורג' לקחו להם את אמנדה כפרוייקט ולימדו אותה חבטות מסובבות וכל מיני חבטות שקשה להתחמק מהן ושלושתם הרבו לשחק מיני-קווידיץ' נגד הארי, רון וג'יני.

הרמיוני הגיעה יום ראשון, בדיוק באמצע משחק כזה.

"הרמיוני!" קראה ג'יני בשמחה וקפצה עליה בחיבוק.

הרמיוני חייכה במבוכה, "היי חבר'ה..."

"איך היה בבולגריה?" שאל ג'ורג'.

"אתה מתכוון גרמניה," תיקנה אותו הרמיוני  "ויקטור עבר נבחרת... היה נחמד."

"הרמיוני יקירה," קראה גברת וויזלי בעודה יוצאת אליהם "את רעבה?" שאלה בדאגה ומיהרה וקחת את הרמיוני למטבח תוך שהיא ממלמלת "כל כך רזית, את צריכה לאכול קצת.."

למחרת יצאו כולם לסמטת דיאגון תוך הבטחה לתאומים שהם יבקרו בחנות הטריקים שלהם.

"אין לנו כמעט ספרים השנה." אמר הארי,  עובר על רשימת הספרים בעודם נכנסים ל'כרך ודף'.

"ברור שלא, סיימנו כבר את רוב המקצועות.." אמר רון.

"דברו בשם עצמכם." אמרה הרמיוני והראתה להם את רשימתה הארוכה.

הארבעה הלכו לאורך המדפים.

רון הבחין בבחור בעל שיער עומד כאילו קיבל מכת חשמל ולחיים שרופות שבחן את אמנדה בעניין והוא נעמד בניהם. אמנדה הבחינה בכך כעת וחייכה במבוכה , הבחור שלח לה קריצה והלך משם.

"מי זה?" שאל רון.

"זה קייל, אתה מכיר אותו." השיבה אמנדה בחיוך.

"מה הוא עשה לשיער שלו?" שאל רון בסלידה גלוייה.

"הוא הסתבך עם הכישוף נגד חצ'קונים והוא נראה מצחיק מכדי שאעזור לו לתקן את זה."

רון לא יכל שלא לחייך.

הם יצאו מהחנות והחלו ללכת לכיוון החנות של התאומים.

"אני ממש רוצה לקנות צמרור ללונה." אמר הארי.

"שלא תעשה ממנו סוודר." אמר רון בחיוך.

"רון!" אמרה הרמיוני בכעס.

"נו באמת," התגונן רון "אפילו מנד' תסכים איתי ש- .. איפה היא?"

הם עצרו והביטו סביבם, לקח להם כמה דקות עד שהבחינו בה נכנסת לחנות המטאטאים.

"אני צריכה מטאטא עם אחיזה." שמע אותה הארי אומרת למוכר כשנכנסו אחריה.

"מחפש לא צריך מטאטא מהיר?" שאל המוכר.

"אני לא מחפשת, אני חובטת." הסבירה אמנדה בחיוך.

המוכר המהם משהו לא מובן ולקח אותה למאחורי הדלפק והראה לה את המטאטא המתאים לה לדעתו.

"זה המטאטא המושלם לעלמה כמוך." אמר.

אמנדה בחנה את ידיתו החלקה והמבריקה ושערותיו שמוקמו במרווחים מושלמים למען תעופה יציבה וחסרת מהמורות.

"לדגם הזה קוראים 'חץ הכוח'." הסביר המוכר.

"כמה הוא עולה?" שאלה אמנדה.

"שלוש מאות שלושים וחמש אוניות,"השיב המוכר "אבל בשבילך אעשה את זה שלוש מאות  שלושים וארבע."

"היה נראה כאילו מישהו כיבה את עינייה.

"אין לי כל כך הרבה כסף." אמרה באכזבה.

המוכר הנהן.

"חשבתי על משהו בסביבות המאתיים חמישים." מיהרה לומר, המוכר הניד בראשו.

אמנדה פנתה ללכת באכזבה כשהארי מיהר לומר למוכר "אני אקנה אותו."

"הארי, עזוב את זה." אמרה אמנדה "זה המון כסף."

"תראי את זה כהשקעה ארוכת טווח." אמר הארי והניח את האוניות בידה.

אמנדה חייכה בהתרגשות "תודה." אמרה ושילמה למוכר שמיהר לארוז לה את המטאטא בתיק מיוחד מעור דרקון "על חשבון הבית." אמר המוכר בחיוך.

"תודה הארי." הודתה אמנדה בשנית כשיצאו מהחנות.

"זה כלום," מיהר הארי לומר "רק תדאגי לי כמו שצריך בחג המולד." הוסיף בחיוך.

"אבל שלא תעזי להיעלם לנו ככה שוב." אמר רון מעט מרוגז "הבהלת אותנו."

"סליחה." השיבה במבט מתחנחן שריכך אותו מייד ולהרמיוני לגלגל עיניים.

"טוב," קטע הארי את הרגע "בואו נלך, אני אמור לפגוש את לונה בחנות של התאומים."

"זיקוקי צורות רעשניים במיוחד." קראה הרמיוני בקול רם את תיאור המוצר של מה שנראה כמו סל של כדורי פינג-פונג.

"זה לא מה שפיזרתם במסדרונות לפני שנתיים?" שאלה אמנדה את פרד.

"אכן, כן." אישר פרד.

"לעולם לא נשכח את ההבעה על פניה של הקרפדה הזקנה." הוסיף ג'ורג' בחיוך.

אמנדה משכה בכתפיה ופנתה למדף.

"אל תגידי שלא שנאת אותה!" נפל לפתע לפרד האסימון.

"אז לא אגיד." אמר אמנדה בקור רוח ובחנה את הטלפונים במדור חפצי המוגלגים.

"את לא שנאת אותה?" שאל ג'ורג' בחלחלה ואפילו הרמיוני הביטה בה כבעוף מוזר.

"לא הייתה לי שום בעיה איתה," השיבה אמנדה "בשונה מכם, אני רייבנקלו ולא נכנסת לצרות." היא אמרה את המילים האחרונות בחיוך והסתובבה להביט בשלושה.

"לא יכול להיות שאת רצינית." אמרה הרמיוני, לא מאמינה.

"לא היה לי שום בעיה איתה. היא אהבה אותי- כמו כל המורים." אמרה אמנדה "זה אייפון?!" הוסיפה בהתרגשות שהבחינה בטלפון המגע.

"עזבי אותך מזה," מיהר ג'ורג' לומר "היית בפלוגת הפיקוח?"

"ברור שלא!" מיהרה אמנדה לומר "בטח שלא עם כל מה שהחברים שלי הגניבו למשרד שלה."

"את בסדר." אמר פרד לבסוף.

"היא הרבה יותר מבסדר." אמר רון "זה האפון שסיפרת לי עליו?" שאל כשהבחין במכשיר שהיא מחזיקה.

"אייפון רון, אייפון..."

"חשבתי שכבר לא תגיע." אמרה לונה כשהארי ניגש אליה.

"לא איחרתי בהרבה." הצטדק הארי.

לונה חייכה חיוך עגום.

"לונה, מה קורה איתך?" שאל הארי, מודאג מעט.

"סתם דאון, גם לך יש ימים כאלה." אמרה לונה ובחנה פינוקיו מניאטורי שקיפץ בכף ידה.

"אני אוהב אותך." לחש לה באזנה ולונה חייכה מאוזן לאוזן.

"ברור," היא השיבה בחיוך "אחרי הכל, אני 'לאב-גוד'."

הארי החל לצחוק.

"מה, זה היה עד כדי כך מצחיק?" שאלה לונה בהפתעה.

"לא," מיהר הארי להשיב בעודו צוחק "פשוט הזכרת לי את נוויל 'לונג-בוטום'."

לונה חייכה "לדעתי יש לנוויל דווקא אחלה טוסיק." אמרה בחיוך.

"אני צריכה לדאוג?" שאלה לפתע ג'יני בחיוך קטן, הם לא הבחינו שהיא ממש לידם, בודקת כדורי זיכרון- כנראה בשביל נוויל.

"לא ג'יני," מיהרה לומר לונה בחיוך וחיבקה את הארי "ממש לא."

ג'יני הצליחה להתחמק ממשפחתה וישבה כעת עם נוויל בפונדק של טום בכניסה לסמטת דיאגון. נוויל הביט בה במבט מזוגג וחייך, אף אחד מהם לא אמר דבר והיא הרגישה שזה יכל להימשך לנצח אילולא כל כך רצתה לתת לו את המתנה שלה.

"נוויל," פנתה אליו ג'יני בחיוך ונוויל הקיץ באחת, היא הגישה לו את האריזה השטוחה ועטופה ברישול.

"מה זה?" שאל נוויל, לא מבין.

"מתנה." אמרה ג'יני בקצרה "עכשיו תפתח."

"תודה." מלמל נוויל.

"תפתח כבר." האיצה בו ג'יני.

הוא קרע את העטיפה בעדינות ("אני מאמין בנכונותו של השימוש החוזר.") והמראה הקטנה עם מסגרת העץ הפשוטה התגלתה.

"תודה." מלמל נוויל, מכווץ את גבותיו בבלבול.

"המראה השנייה אצלי, כדי שנוכל לראות זה את זו ולדבר." הסבירה ג'יני.

"אהה.."תודה." קרא נוויל בחיוך "גם לי יש משהו." הוא הוסיף והכלוב שהונח על הדלפק ריחף לעברם והניח את עצמו על השולחן.

עמד שם ינשוף גדול וחום ולרגלו פתק:

לא אמרת שאת צריכה ינשוף שלשם שינוי מסוגל לקחת מכתבים?

נכתב בכתב ידו המסורבל של נוויל.

נוויל הביט בה, מצפה לתגובתה.

"תודה." אמרה ג'יני בחיוך ונשקה ללחיו.

היא הושיטה יד ופתחה את דלת הכלוב, הינשוף עף ונעמד על כתפה, מכחך את ראשו בצווארה.

"הוא עוד עלול לגרום לי לקנא." אמר נוויל בחיוך למראה ג'יני וינשופה.

"אני אקרא לו 'הוגו'." אמרה ג'יני בחיוך והחזירה את הוגו לכלוב "כי קיבלתי לקראת החזרה להוגוורטס."

נוויל חייך חיוך מרוצה.

הפרק הקודם		הפרק הבא