ספרי מוגלגים

טוב, אז אדון א. מערכת הפאנפיקים החליט שממש עכשיו אני צריכה לפרסם את הדבר הזה.

תאשימו אותו.

תודה מראש.

הזכויות שמורות לג'יי קיי וכל זה.

"היי הרמיוני"
הנערה שישבה בכורסא הורודה מול האח, בעלת השיער הגלי החום והשמיכה השחורה שעטפה אותה הרימה את מבטה אל זוג הנערים שנכנס עכשיו אל חדר המועדון של גריפינדור.
"שלום הארי" היא אמרה, מתעלמת מהג'ינג'י ששלח אליה מבט זועף.
"מה את קוראת?" הוא שאל, מתיישב לידה בכורסא אחרת. רון התיישב לידו, והארי העיף מבט לחוץ בשניהם. אף אחד מהשניים לא הביט בשני, והם רק הפנו את מבטיהם לכיוונים שונים וישבו ללא תזוזה.
"הרמיוני?" שאל הארי שוב, והיא הפנתה אליו את ראשה.
"אה, כן" היא אמרה. "אני קוראת ספר מוגלגים, אני עושה ניסיון לראות אם באמת יש שם סופרים טובים. עד כה נתקלתי רק בספרים משעממים וחסרי היגיון, אבל אני לא מוותרת. אני אמצא בסוף ספר הגיוני."
"אני מסכים איתך – " התחיל הארי לומר.
"לא את לא."
"תסלח לי?" שאלה הרמיוני את רון, שעשה לה פרצוף חמוץ.
"אין ספרים מוגלגים טובים, את צריכה להתייאש עכשיו לפני שתקבלי מזה שנרץ מוחי או משהו" הוא אמר.
"שבץ" היא תקנה אותו. "ואתה חושב שאני לא יכולה למצוא ספר מוגלגי טוב?"
"אממ.. כן" הוא ענה באדישות.
"אתה חושב שאני אל חכמה מספיק, נכון? אתה מזלזל בי, הא?"
"איך הגעת למסקנה הזו?" שאל הארי בבלבול, בעודו מזיז מעט את הכורסא שלו אחורה כדי להחמק ממבטי השינאה של הרמיוני, עכשיו כשהיא ורון דיברנו על פניה הייתה הבעה רצחנית. ומפחידה בהחלט.
"כן, זה בהחלט מה שאני חושב!" אמר רון בכעס. הארי עצר את נשימתו.
"אני אוכיח לך אחרת, אידיוט!" היא אמרה, וקמה ממקומה. "אני כל-כך הולכת להוכיח לך אחרת, אנחנו הולכים עכשיו אל פרופסור ברבג'!"
הארי ציפה לשמוע מפיו של רון התלוננות קשה ומשהו על עצלנות כרגיל, אבל הוא קם ממקומו כל כך מהר וכל כך בפתאומיות שהכורסא התנדנדה לפתע על רגליה האחוריות ונפלה בחבטה על הרצפה. הרעש הקפיץ שתי תלמידות שנה ראשונה, והן הביטו באימה ברון והרמיוני שנעצו זה בזה את עיניהם, זועמים, ואז פנו יחד בהתאמה אל הדלת.
"אנחנו נחזור אחר כך" זרקה הרמיוני אל הארי, ויצאה מהחדר כשרון בעיקבותיה, אוזניו אדומות לגמרי.
כשהתמונה נסגרה מאחוריהם, רון העיף מבט מהיר סביבו ואז כשווידא שאין איש בסביבה, פנה אל הרמיוני וחייך אליה חיוך רחב.
"עכשיו כשגם הארי חושב שאנחנו בריב, אין שום סיכוי שלבנדר תדע."
הרמיוני חייכה אף היא, והם פנו ללכת יחד במסדרון החשוך.
כבר היה ערב ממש, כמעט לילה, ולשניהם היה את כל הזמן שבעולם כדי להתעדכן.
"אז איך הולך לכם?" שאלה הרמיוני, והשפילה מבט לרצפה.
"היא די קנאית" הוא אמר. הוא שם לב בקלות לפניה הלא מופתעות של הרמיוני. "אבל חוץ מזה הכל בסדר."
"אני שמחה לשמוע" אמרה הרמיוני. הם פנו לאחת הכיתות הריקות.
"ואיך הולך לך עם ויקטור?"
"אנחנו שומרים על קשר במכתבים.." היא התחילה לומר. רון הרים גבה, כאילו לומר "רק עכשיו שמת לב?", אבל הוא לא אמר מילה.
"וחוץ מזה אנחנו בסדר."
"גם אני שמח לשמוע" אמר רון, והתיישב על אחד השולחנות. הרמיוני התיישבה על הכיסא מולו, והם ישבו שם בשתיקה מביכה.
רון העיף מבט בהרמיוני, תוהה לעצמו אם הקשר שלו עם לבנדר שווה את המרחק הזה. הוא בחן אותה לכמה רגעים, מחשבות מוזרות רצות לו בראש. הרי הוא ולבנדר נמצאים במערכת יחסית ממש טובה, אין טעם להרוס אותה. והוא והרמיוני מצליחים להיפגש בכל זאת, ועד כה לא קרה ביניהם שום דבר.
לא, בעצם כן קרה. החברות שלהם הרוסה.
הרמיוני תפסה את רון בוהה בה, וכשהיא הסתכלה עליו בחזרה הוא הפנה מבט והסמיק.
היא שנאה את הקשר שלה עם ויקטור קרום.
לא היה טעם בכלל, הרי הוא בטח כבר יצא עם חמש בנות מאז שבא להוגוורטס בשנה שעברה, והיא סתם יושבת ומדחיקה את ר.. כלומר, בנים בכללי.
הם המשיכו לשבת שם, שקועים במחשבות, ואז פתאום הארי נכנס.
רון נבהל כל כך שהוא קפץ במקומו, מעד אחורה ונפל על הרצפה. הרמיוני החליקה טיפה מהכיסא שלה אבל הספיקה להעמד.
"מה אתם עושים כאן?" שאל הארי.
"מה זאת אומרת?" שאל רון, שקם כבר. "צועקים, כמובן!"
"כן, הילד הזה חושב שספרים של מוגלגים הם גרועים!" אמרה הרמיוני בכעס מזוייף.
"אבל... לא רציתם ללכת לדבר עם פרופסור ברבג'?"
"אה.. נכון! תודה שהזכרת לנו" אמר רון בצורה הכי לא טבעית שאפשר. הוא ניגש אל הארי, עקף אותו ויצא מהחדר בהליכה מהירה. הרמיוני יצאה אחריו, והארי נשאר בתוך הכיתה הריקה, מבולבל.
"זה היה קרוב" אמר רון בהקלה.
"כן, כמעט הרסת הכל" אמרה הרמיוני בציניות. רון כנראה לא קלט כי הוא חייך אליה חיוך מרוצה. הרמיוני גילגלה עניים.
"טוב, מזל שתמיד יש לך את הספרים האלה שלך. זה התירוץ הכי טוב בעולם!" אמר רון.
"כן, אני שמחה שלשנינו ברור שספרי מוגלגים הם זוועה" היא אמרה.
רון נעצר.
"רגע, חשבתי שאת אוהבת ספרי מוגלגים" הוא אמר. "את לא אמרת שיש ספרים טובים וכל זה?"
"מה?" שאלה הרמיוני. "זה היה חלק מהוויכוח, ספרי מוגלגים הם דבר נורא!"
אוזניו של רון האדימו שוב.
"אבל את אמרת שהם טובים!"
"ואתה אמרת שהם לא!"
שניהם הביטו זה בזה.
"למה את חושבת שספרי מוגלגים הם גרועים?" שאל רון. "אי פעם קראת אחד כזה בכלל?"
"אה, כן! אני באה מבית מוגלגי להזכירך, איך אפשר להשוות ספרי קוסמות לזבל הזה בכלל?"
הבעת פניו של רון השתנתה בבת אחת לכעוסה, והוא שילב את ידיו.
"הספרים האלה נחשבים אצל אבא שלי לאוצרות, אלה ספרים! את אמורה לאהוב אותם!" הוא אמר.
"כן, אלה ספרים רון! אתה אמור לשנוא אותם!"
הארי עכשיו יצא מהכיתה ההיא, וניגש אליהם.
"חדר המורים ממש קורב" הוא אמר. "מה אתה עדיין עושים כאן?"
"רון חושב שספרי מוגלגים הם ברמה של ספרים אמיתיים!" אמרה הרמיוני בזעם.
"הרמיוני חושבת שיש ספרים ביקום הזה שהם נחותים!!" אמר רון בזעזוע, והצביע על הרמיוני באצבע מאשימה.
"מה?" שאל הארי. "זה לא היה הפוך לפני רגע?"
רון התעלם ממנו.
"את יודעת מה, אני אוכיח לך את זה!" הוא אמר, ומשך אותה אחריו אל חדר המורים. "ספרי מוגלגים הם טובים לא פחות מספרי קוסמות!"
"לא הם לא!" אמרה הרמיוני, ומשכה את ידה מאחיזתו. היא מיהרה אחריו, והארי בא אחריהם, עדיין מבולבל.

"היי הרמיוני"
הנערה חומת השיער שהצטנפה בכורסא הגדולה בפינת חדר המועדון הרימה מבט, וראתה מולה את הארי ורון.
"היי הארי" היא אמרה בעצבנות, ופינתה לו מקום לשבת. רון סילק ילד בשנה ראשונה והתיישב במקומו ליד הארי והרמיוני.
"מה את קוראת?"
היא הגישה לו ספר.
לפתע רון קם, הינהן אל הארי ועלה למעלה.
"אתם רבים בגלל לבנדר, נכון?" אמר הארי בשקט.
"מה?" שאלה הרמיוני. "לא, אנחנו רבים בגלל הספרים"
"הרמיוני, אני לא טיפש" הוא אמר. "זה בסדר לומר שאת לא אוהבת את הקשר ביניהם."
הרמיוני הביטה בו, ואז נאנחה.
"כן..." היא אמרה, ולקחה מידיו את הספר. "לריב בגלל לבנדר זה נשמע הרבה יותר הגיוני."
הארי קם משם, והלך אל חדרי הבנים במשיכת כתפיים. הרמיוני חיכתה שהוא יעלם, ואז חזרה לקרוא בספר שלה.
"נו באמת" היא מילמלה בעודה מחפשת את העמוד הנכון. "איך אפשר לאהוב ספרי מוגלגים?!"