שלבים

הבהרה: הדמויות ועולם הקוסמים המוצג כאן שייך לג'יי. קיי. רולינג. כל השאר שייך לי וגניבתו מהווה הפרת זכויות יוצרים.

הזיכרון הראשון שלה הוא מיום הולדת שלוש.

היא מציצה מהחלון בכיכר גרימולד מספר 12, צוחקת על המוגלגים הטיפשיים, שלא מסוגלים לראות את הבית, ומעיפים מבטים משתוממים לעבר אביה ואמה, שנאלצו לחזור הביתה מהקדוש מנגו בדרך המוגלגית בגלל בעיות ברשת הפלו וחוסר יכולת להתעתק עם תינוקת.

אמה, דראולה בלק, מעיפה לעברם מבט מתנשא, ובניגוד לחוקי משרד הקסמים, אינה טורחת להסתיר את שרביטה, הנישא בגאון בכיס גלימתה היקרה. סיגנוס בלק, אביה, נושא בזרועותיו את אחותה החדשה, ובלטריקס תוהה איך יהיה להפוך מ'בת יחידה' ל'בת בכורה'. יום אחד, היא חושבת לעצמה, אחזור להיות יחידה במינה.

לתינוקת החדשה קוראים אנדרומדה, ובשמיים הכוכב שעל שמו נקראה ניצב, כך מספרים לה, בין אבא ואמא שלה. היא מזעיפה את פניה למחשבה שעולה בראשה – האם זה אומר שכעת הוריה ישימו לב לאחות החדשה יותר מאשר אל בלטריקס? שהיא חשובה יותר ממנה?

הזיכרון הבא שלה הוא מהיום שבו הגיעה לגיל 4, כשהיא מוצאת שרביט ללא השגחה, על שולחן בטרקלין המפואר. היא אינה מקדישה לעניין יותר מדי מחשבה – לאביה ואמה כמה שרביטים, לא רק אחד – ומיד נוטלת אותו בידה, מנסה להטיל כשפים.

כמה ניצוצות יוצאים מהשרביט, ובלטריקס צחקה והביטה עליהם מוקסמת. היא ניסתה לחזור על כמה כישופים ששמעה את הוריה אומרים, ורצה במסדרונות כשהצליחה להרחיף כמה גביעי זהב. דיוקנאות אבות – אבותיה רטנו במורת רוח, אבל היא התעלמה.

יש לה זיכרון נוסף, קצת אחרי הנשף (לטהורי הדם בלבד) שהוריה ערכו לכבוד יום הולדתה החמישי. הוריה שוב חוזרים מהקדוש מנגו, עם אחות נוספת.

בניגוד אליה ולאנדרומדה (שכבר למדה לאהוב) ראשה של האחות החדשה בהיר ועיניה גדולות יותר. הן כהות כשלהן, אבל לאחר כמה ימים הופכות לכחול זך, צבע המזכיר לבלטריקס את שמי הקיץ הבהירים ביותר.

הוריה מחליטים על השם נרקיסה, על שם הכוכב נרקיסוס. אומרים לה שהכוכב נקרא על שם צעיר שיהירותו הביאה למותו. בהתחשב בכך שבני בלק ידועים בגאוותם, היא תוהה האם זו אזהרה.

קשה לה יותר ויותר ליצור לעצמה זכרונות משוחררים, חופשיים, מאושרים, כשהיא מגיעה לגיל 6. היא מבלה יותר ויותר זמן בחברת הוריה, בעיקר אמה, ובחברת אורחים ומארחים שמכריחים אותה להתנהג בנימוס. היא מתפרעת יותר ויותר כשהיא לבדה, כפיצוי, ומשכנעת (בחוכמה סלית'רינית משובחת) את הדיוקנאות שלא להלשין עליה.

בלטריקס (שהפכה ל"בלה", שם חיבה שהעניקה לה אנדרומדה, שהפכה אף היא ל"אנדי") מפילה דברים, מתגנבת לחדרים אסורים ושומרת על כל זה בסוד. היא חולמת להיות המכשפה המוכשרת בדורה, ומנסה להתחיל ללמוד.

בגיל 7, זיכרונותיה מספרים לה שכבר ידעה כמה כשפים פשוטים, תחילת שנה א' בהוגוורטס לפחות. אנדרומדה מרותקת למראה הלחשים הנורים מהשרביט שגנבה מהוריה, ונרקיסה מעוניינת מעט, מדדה לעברה בצעדים שהחן ניכר בהם, ומסתירה את העניין שבה בהבעת פנים יהירה מעט. אכן, נרקיסוס, נזכרת בלטריקס בחיוך.

היא תהיה מכשפה דגולה, כל האורחים המכובדים מסכימים. והוריה, אף שהם נהנים להציג את יכולותיה לראווה, מעדיפים שתהיה חזקה פחות ומנומסת יותר, וגם צייתנית. בבוא הזמן – רעייה ראויה.

היא זוכרת שבגיל  8, הייתה משביעת רצון בהרבה, לפי הוריה. יופייה המוזר והשנוי במחלוקת שכלל את שערה העבה והמתולתל, סנטרה הנחוש, אפה הישר ומצחה הרחב, והיה מוזר למדי כשהייתה קטנה יותר, נעשה נאה ככל שהתבגרה. איש לא היה מכנה את בלטריקס ויולטה בלק יפהפייה או עדינה, אבל היא בהחלט הייתה נאה ומרשימה, עזה.

שניהם, אפילו אביה הטרוד - תדיר, טיפחו אותה (כמו סוס מרוץ, חשבה לעיתים במרמור): את כישרונה בתחום הכישוף, את יכולתה הגופנית ומעל לכל, את יופייה - והראו אותה לכול. בת בלק היפה והמוכשרת ביותר. אנדרומדה החווירה לידה, ונרקיסה, תחרותית מטבעה, ניסתה להשתפר, יפה ומוכשרת רק במעט מאחותה הבכורה.

כשהגיעה לגיל 9, נערך טקס המכריז כי בנו הבכור של אחיו הצעיר של אביה, שנולד לפני חצי שנה, הוא בריא וחזק – ראוי להיות יורש משפחת בלק.

היא זוכרת את תחושת ההקלה – דודתה הייתה עצבנית יותר מהרגיל בתקופת הריונה, ובחצי השנה שהמתינה לטקס ההכרזה. לאחריו היא נרגעה מעט, נוכחת לדעת שמקומה ומקום בנה מובטח. תודה רבה באמת, בלטריקס נושפת בכעס כשהמחשבה עולה בראשה, מעיפה מפניה אחד מהתלתלים שנפלו עליהן תמיד.

היא זוכרת גם את המרירות, שלא הייתה אופיינית לילדה בגילה אך בכל זאת עלתה בה – כעת, כשיש בן לבית בלק, היא תנושל ממעמדה כ'יורשת למקרה חירום'. יש יורש, זכר שדם בלק בעורקיו ונושא את השם האציל, ואילו היא תינשא לבן למשפחה פחותה משלה ותעביר את ימיה באירוח עשירים מתחנפים בטרקלין. סביר להניח שיהיו סלית'רינים, אבל לטעמה, הם יותר צבועים מנחשים ראויים לשמם. מלקקים לה ופוסעים על קצות האצבעות, לא זוחלים וודאי שלא מכישים כראוי, לפחות לא בת למשפחת בלק.

היא נושפת בכעס שנית, וזוקרת את סנטרה בנחישות. לעולם לא.

ביום ההולדת העשירי שלה, היא יושבת על הספה באחד מחדרי האורחים (המקום האחרון בו יחפשו אותה, שכן היא התגאתה בהיותה בת למשפחת בלק, הראויה להסתובב ברוב חלקי הבית ומתגנבת לאחרים), ומביטה לעבר השמיים.

היא יודעת שהמכתב מבית הספר הגדול, מטירתו של סלית'רין, המכיר בה כמכשפה הראויה ללמוד את סודות הקסם, יבוא רק בעוד שנה. בלטריקס פשוט רוצה להעמיד פנים שהוא יגיע היום, כדי להכיר את פעימות הלב המהירות, הזיעה הדקיקה כל כפות הידיים, המתיחות הנרגשת, שמלווים כל ילד וילדה שמצפים לקבלת המכתב.

היא יודעת היטב שבעוד שנה, היא תתייצב זקופה וגאה ליד החלון הגדול שבטרקלין, דרכו ייכנס הינשוף. היא לא תרשה לעצמה להתרגש, לא בפומבי. לכן היא כאן, להתרגש בהיחבא. מוקדם מדי, פחות מדי, אבל האופציה הטובה ביותר שלה.

תחזיתה מתממשת חלקית כעבור שנה, כשהיא יושבת בטרקלין, בתנוחה המתאימה לליידי ורוקמת, מפתיעה את קריצ'ר הנרגש, שנכנס כשדמעות בעיניו והמכתב בידו.

"גבי – גבירתילי בלטריקס..." הוא גמגם, דמעות אושר בעיניו, והיא הניחה את הרקמה שלה.

"זה בסדר קריצ'ר, אתה יכול לקרוא לי בלה" אמרה בנעימות. בלטריקס הייתה חביבה כלפי אנשים ויצורים מעטים בלבד, אבל קריצ'ר נמנה איתם.

"כן, גבירתילי בלה" השיב וקד. "גבירתילי בלה... המכתב מהוגי –גוורטס הגיע!" והיא חייכה והודתה לו, לוקחת את המכתב ומבקשת ממנו להשאיר אותה לבד.

היא מחייכת כשהיא רואה את מילותיה של סגנית המנהל, חצויות דם או בוצדמית לבטח, מאחר ושם משפחתה מוגלגי, אך כרגע היא מרגישה נדיבה כלפי כל העולם.

 היא מזמנת בקסם קלף ודיו, ושולחת אישור בעזרת הינשוף שלה, ג'ורג' (הנקרא על שם אחד ממלכי אנגליה, קוסם בסתר, שהתחתן עם צאצאית של בית בלק וילדיו נשלחו להוגוורטס, אם כי התמיינו לרייבנקלו), שהמתין לידה כל היום מסיבה זו ממש.

ביום הולדתה השניים עשר היא זוכה במתנה מיוחדת – ערימה של שיעורי בית בהתגוננות מפני כוחות האופל.

בלטריקס היא תלמידה מצטיינת, אך היא נאלצת לטרוח הרבה על הלימודים. היא גאה בכישרונה הטבעי, ובד בבד מודעת לכך שללא המאמץ לא תצליח.

למרות הצהריים המשעממים למדי של היום, בערב הפרופסור סלאגהורן (טהור דם, כמובן, וראש בית סלית'רין) מארגן לכבוד חברת הסלאג –סלבז האהובה עליו מסיבה קטנה, שאליה היא מביאה נערה שישנה איתה בחדר – אנה שאקלבולט (טהורת דם, שושלת פשוטה, הנעה בין סלית'רין – לרייבנקלו – להאפלפאף).

כל חברי המועדון מברכים אותה, גם אלו מהשנה השביעית. היא תלמידת השנה הראשונה היחידה, אך היא מייצגת את בית בלק ובית סלית'רין בכבוד (ובמעט יהירות, היא מודה בינה לבין עצמה בחיוך): מחייכת בנימוס לטהורי הדם וקצת פחות בנימוס לחצויי הדם, ומעקמת את פיה מעט כשהיא מודה לבוגדי דם ולילידי המוגלגים המעטים.

ביום הולדת השלושה עשר שלה היא שקועה בהתכוננות למבחני סוף השנה, ותוהה על המקצועות שתיקח לשנה הבאה, השנה הראשונה בה תורשה לבחור מקצועות משלה (אך לא לוותר על כמה מיותרים. 'תולדות הקסם', באמת. היא טהורת דם לבית בלק, לימדו אותה יותר מאת המורה. מלבד זאת, מצבו פשוט מעליב).

חקר רונות, כמובן, מקצוע מכובד ועתיק. וגם טיפול בחיות פלא מעניין אותה, וכשפומטיקה. היא לא תטרח לקחת גילוי עתידות, זוהי שרלטנות גמורה, והוריה כנראה ישלחו לה צרחן אם תעז להירשם לחקר המוגלגים, למרות האלגנטיות השקטה הרגילה שלהם. חבל לה שאין מקצוע בו הם לומדים את אומנויות האופל ממש, ולא רק התגוננות מטופשת.

היא כותבת את בחירותיה לבדה, בלי להשתתף בשיח המייגע סביבה. בלטריקס בלק לא זקוקה להתייעצות.

ולמרות זאת... היא מקווה שאנה בחרה כמוה. וכשהיא מתייעצת איתה, בלה ממליצה על אותם שיעורים.

יום ההולדת הארבע – עשר שלה חל בשבת, ועוד באחת מהשבתות בהן תלמידי השנה השלישית כמוה מורשים לצאת להוגסמיד. נער  נאה בשם הוגו יאקסלי (טהור דם, סלית'רין, משפחה שונאת – מוגלגים) מהשנה שלה הזמין אותה לצאת, ולאחר התייעצות מהירה ברשת הפלו עם אמה, שדיווחה לה שמצב משפחתו משביע רצון, היא נעתרה.

כעת הוא צעד לידה,  כשהיא לבושה בגלימה סגולה שקנתה מ"שתי וערב" באחת היציאות הקודמות, עם נער פתטי למדי בשם וויליאם סלווין (טהור דם, רייבנקלו, משפחה חדשה יחסית באנגליה {700 שנה בערך}, ללא נגיעה לקסם אפל), ששמח רק לשבת ולצפות בה מודדת בגדים, בעיני כלבלב.

הם הלכו לבית קפה, והוא שילם עליה כשהזמינה 3 כוסות בירצפת, בזו אחר זו, וגם עוגיות חמאה. השילוב הזה של יציאות להוגסמיד יחד עם יופייה הברור מותיר אותה עם כמעט כל סכום האוניות שהוריה נתנו לה לשנה זאת, חשבה לעצמה בשעשוע, כשקנה לה מתנת יום הולדת – שרשרת יפהפייה עם רונה המסמלת חן (הוגו לומד, כמוה, חקר רונות עתיקות).

הוא ניסה לנשק אותה, כשנפרדו בכניסה לספרייה (בכל זאת, בקרוב המבחנים, והיא לא תיכשל בגלל נער). בלה נדהמה מחוצפתו והתרחקה בלא נשיקה על הלחי, כפי שפטרה את מחזריה הקודמים, אבל הסכימה לפגישה נוספת. בכל זאת, הוא טהור דם ויפה למדי, ולא הביט בה כאלילה, כמו רוב הבחורים שהתעניינו בה. פתטיים.

ביום ההולדת הבא שלה, היא נשארת בהוגוורטס, למרות שהוא שוב יוצא על "שבת הוגסמיד". זו השנה הראשונה של אחותה אנדרומדה, ונעים לה לבלות את יום הולדתה החמישה עשר עם לפחות חלק ממשפחתה.

 היא מלמדת את אנדי איפה המטבחים, והן מבקשות מגמדוני הבית להכין לה עוגת יום הולדת, פיסטוק עם שבבי שוקולד מריר. הגמדונים נלהבים ומכינים לה עוגה ענקית, שהן חולקות גם עם וויליאם פלינט (טהור דם, שושלת קטנה יחסית, סלית'רין), בן זוגה כבר 8 חודשים, ואחותה מצחקקת כשהוא נותן לה ספר חדש על רונות שבלטריקס רצתה כבר ממזמן.

גם אנה שאקלבולט, שהפכה לחברתה היחידה מאז המסיבה בשנה הראשונה, יושבת לידם, והיא נותנת לה גלימה אופנתית. אנה תמיד נותנת אביזרים אופנתיים.

בסך הכל, היא מסכמת לעצמה, היה לה יום הולדת נפלא, הטוב ביותר מזה ארבע שנים.

מאוחר יותר, כשבלטריקס מדפדפת בספר, היא נדרכת. הוא מלא רונות רבות עוצמה, כמובטח, הרבה יותר ממה שמלמדים אותם בבית הספר, אבל הרבה מהן היו נגועות בקסם אפל. לא היה אכפת לה כל כך, היא אפילו תומכת בכך, אבל היא לא ידעה שהוגו מתעניין בתחום.

בעצם, היא זוכרת במעורפל שמתישהו, כשהיא, אנדי וקיסי לא היו בטווח ראייה, שמעה את הוריה מדברים על כך שמשפחתו מתעניינת בקוסם המורד ההוא, לורד משהו... בהוגוורטס התומכים כינו אותו 'אדון האופל', והספקנים והמתנגדים העדיפו 'לורד היהירות'.

חוץ מההאפלפאפים. האפלפאף היה הבית היחיד שלא היו בו תלמידים שתמכו בקוסם, למרות הצדקנות של רוב הגפינדורים. ולמרות העובדה הזאת, האפלפאפים הם נחמדים ותמימים עד זרא. המנהל חובב – הבוצדמים היה נגדו, כמובן, ואף כינה אותו בשם שבחר לעצמו. בלטריקס עצמה תמכה במטרה, אבל הוא לא הראה רצינות כרגע, כך שהנערה העדיפה להתעלם ממנו.

כשהיא מגיעה לגיל שש – עשרה, בלה מחפשת בנבחרת הקווידיץ' של סלית'רין, משחק סיום העונה, נגד האפלפאף. זו השנה החמישית שלה בנבחרת, לאחר ששכנעה את פרופסור סלאגהורן להרשות לה להיבחן לנבחרת כבר בשנתה הראשונה, בניגוד לדעתו של המנהל, אוהד גריפינדור מושבע, שנכנע סוף כל סוף.

כולם אמרו לה שתהיה טובה יותר כחובטת – בעלת כושר גופני מצוין ואינסטינקטים מהירים, מדויקת ולא פוחדת מאלימות – אבל היא רוצה את התפקיד ה"מיוחד". למרות זאת, היא חושבת לעצמה שבשורה התחתונה, המחפש עושה הכי פחות מכולם.

היא עפה גבוה, הלוך ושוב, וקולטת פתאום נצנוץ זהוב, בקצה השני של המגרש, כמה מטרים מחישוקי הקליעה של קבוצתה. בזריזות, היא מטה את המטאטא שלה (הכי חדיש בחנויות) לעברו, ומריאן פרינס (חצוית דם, שושלת סלית'רינית חלקית, משפחה שולית למדי, אחותה הבכורה נישאה למוגל וילדה בן), המחפשת של האפלפאף, האיצה גם היא, אך רק כשבלטריקס עברה כבר חצי מהמרחק.

היא מתפתלת בין הקואפלים שנזרקים לעבר חישוקי הקליעה ובין המרביצנים שנשלחו לעברה, ומקללת כשהסניץ' חומק שוב מטווח ראייתה. אי אפשר לטעות בעליצות בקולו של הפרשן, פלימונט פוטר (טהור דם, בן דודה {אמו ואביה אחים}, ובעל דעות פרו – מוגלגיות למדי) הגריפינדורי, וגם לא בזו שבקולה של סגנית המנהל חצוית - הדם שנוזפת בה.

לאחר תעופה מהירה היא מגיעה שנית לגובה שני מטרים מעל כל שאר השחקנים, ולוכדת במבטה את הסניץ' שנית, הפעם במרכז המגרש. היא מאיצה מעשרים למאה בתוך שניות ותופסת אותו כעבור חמש דקות של מאבק בינה לבין ההאפלפאפית, שהייתה מהירה יותר הפעם. ניצחון!

בניגוד למשחקים הקודמים, וויליאם כבר לא מחבק אותה ברדתה מהמטאטא (הם נפרדו לפני קצת יותר מחמישה שבועות) אבל אחותה אנדרומדה שם, זורחת לעברה עם גלימה ירוקה כסופה שנתפרה למענה במיוחד למשחקי הקווידיץ', וגם אנה, פניה מאופרות בירוק ולבן. מאוחר יותר תהיה מסיבה בחדר המועדון, אבל אחותה מושכת אותה למטבחים, שם מחכים לה עוגת יום הולדת יפהפייה ומתנות מכל חבריה ומשפחתה, אפילו מבן דודה הגריפינדורי. היא מחייכת לאנדי ולאנה בתודה, ותוך כדי זלילת העוגה מספרת להן את מהלך המשחק בפרוטרוט, כאילו שלא היו שם. ולמרות שבלטריקס אוהבת ללמוד, היא חושבת שהמתנה הכי גדולה הוא היום החופשי מלמידה לבגרויות שבו זכתה.

שנה לאחר מכן, היא מתעוררת עם חיוך ענקי על הפנים. היא הגיעה לבגרות, סוף כל סוף. נכון שמעולם לא הרשתה לחוקים לעצור אותה מלבצע בבית קסמים, אבל היא כן תוכל לגשת למבחן בהתעתקות בשבוע הבא, וקרובי משפחתה ייאלצו להכיר בכך שהיא בוגרת.

אנדי וקיסי, שזו שנתה הראשונה בהוגוורטס, פרצו לחדרה כמעט מייד, עם מתנות בידיהן. השותפות שלה התעוררו במצב רוח רע למדי, באשמת ההשכמה, אבל לא רצו לגעור בבנות בלק, בפרט כשאחותן הבכורה הכירה קללות אפלות כמעט יותר מהלורד וולדמורט, שהחל בשנה האחרונה לצבור לעצמו יותר ויותר תומכים.

לכבוד ההגעה לבגרות בלטריקס מקבלת מאמה ומאביה תליון מכושף שעובר במשפחה, ואמור לספק לה דרך לברוח (סליחה, 'לסגת', כפי שהם מקפידים לומר) בעת צרה. מתלווה אליו גם אזהרה חמורה, לא להשתמש בו, אלא אם כלו כל הקיצין. זה לא לכבוד בית בלק, מתריעים הוריה.

היא בוחנת את התליון בבוז מסוים, ונשבעת לעצמה לעולם לא להשתמש בו. היא בלטריקס ויולטה בלק, והיא לא תיסוג לעולם.

המתנה של אנדי מספקת הרבה יותר: ארבעה ספרים המלאים בתיאוריה של לחשי קסם, קסמים מתקדמים בהרבה ממה שמלמדים אפילו בשנה השביעית, חלקם עם נגיעה (או יותר מכך) לקסם אפל.

גם זו של נרקיסה מוצאת חן בעיניה – מפתח מעבר, הלוקח אך ורק בת בלק אמיתית, טהורת דם כראוי (לא שיש בת בלק חצוית דם, בלטריקס חושבת) לטירתם העתיקה של הבלקים, זו שנבנתה ובוצרה בעזרת קסמים משוכללים עוד לפני זמנו של סלזאר סלית'רין, ובפקודת משרד הקסמים (היא התנשפה בתיעוב למחשבה על חצויי הדם הטיפשיים, שהעזו לפקוד על בית בלק) הוסתרה, כמו כיכר גרימולד מספר 12. משהו על כנסייה של מוגלגים שנבנתה בסמוך.

אנה, כתמיד, נותנת לה משהו אופנתי, אך הפעם זה שעון יקר, שעון של מכשפה בוגרת. היא מחבקת אותה, ואת אנדי וקיסי, ושמחה במתנותיה.

ביום ההולדת השמונה – עשרה שלה היא פוגשת את אדון האופל.

זה היה ביציאה להוגסמיד, שבת אחרונה שתעשה זאת במסגרת הוגוורטס. היא מטיילת בחנויות, בבתי הקפה, ונפרדת מהם בליבה. היא עוד תחזור לעיירה, ברור, אבל לא כתלמידה. עצבות יורדת עליה.

היא נעצרת מול חלון הראווה של החנות כשפ – סמטיקה (האהובה על בנות הוגוורטס), בוהה בו, ומחשבותיה נודדות.

בזווית העין היא רואה גבר המתקרב לעברה. אין לה כוח לדבר עם אף אדם, כך שבלה מעמידה פנים שלא ראתה אותו, וממשיכה להביט בחנות.

"אח, נוסטלגיה... רגש מטופש." היא שומעת את קולו מימינה.

"סלח לי?" היא לא מכבדת אותו במבט, קור נודף מקולה.

"אני סבור ששמעת אותי, אחרת היית מתנהגת במעט פחות התנשאות." היא יכולה לשמוע את החיוך בקול הזר. אבל יש  בו משהו מוזר, כאילו זה חיוך של חיה כלשהי. בכל מקרה, הוא עדיין יהיר להפליא, במיוחד כלפי בת בלק.

"ובכן, אני כמובן מסכימה שהתנשאות זה רגש פסול..." היא מטה מעט את ראשה לצד שמאל, במחווה למדנית שחושפת את צווארה הנאה ומראה יפה את שיערה האסוף בקפידה ופניה המקסימות. "...בתנאי, כמובן, שאין לך במה להתגאות." היא אומרת זאת במתיקות, העוקץ כמעט ולא נשמע, אך הזר מגחך בכל זאת וגבותיה של בלטריקס קופצות לשנייה בודדה למשמע הקול הנורא, המצמרר, לפני שהיא מחזירה את המסכה אל פניה, זו המקרינה אדישות. בכל מקרה, משהו באנרגיה הנודפת מהזר גורמת לה להרגיש כאילו שראה את התגובה, והיא הכעיסה אותו וגרמה לו הנאה במידה שווה.

"ואת סבורה, אני מניח, שיש לך במה להתגאות?" הוא שאל, והעביר מבט במהירות על גופה, והיא הרגישה את הערצתו (אם אפשר להגיד על הגבר המבלבל הזה שחש רגש כה עיוור) למראיה.

"כן," היא אמרה בבוטות, לראשונה מסתובבת ובוחנת אותו. נאה למדי, במבט ראשון, עם עור חיוור, עיניים עמוקות וכהות, אף ישר, ושיער כהה. מרשים מאוד. עם זאת, בעיניו היה זיק אדום, ונדף ממנו משהו... היא עקמה את פיה מעט. "בלטריקס לבית בלק. הגד את שמך ואחליט אם היה נעים להכיר אותך."

"טום גונט." הוא אמר, ראשו זקוף.

"שקרן." היא הסתובבה חזרה לחלון, וחשה בזעם העולה ממנו למשמע הכינוי. "אחרוני בני גונט מתו לפני שנים רבות."

"רק אחרי שמרופי ילדה אותי." הגיב. "ובכל מקרה, אולי תעדיפי את שמי החדש... לורד וולדמורט."

היא הניחה לחיוך קל לחצות את פניה.

"אם כך, נעים להכיר אותך."

 אשמח שתגיבו