הצ'יטוס דולפין שקפץ מהשקית

אז מה אם זה לא מדויק לפי הספרים? אתם נהנים לקרוא ואני נהנית לכתוב. לא צריך יותר מזה.
אני וארנבון (George Weasley) עושים תחרות פאנפיקים, ונותנים זה לזה את שם הפאנפיק שעל פיו הוא נכתב, אז קרדיט לו.
תיהנו.

לילי הרימה את הארי הקטן אל בין זרועותיה ונשקה לג'יימס על הלחי.
"שיהיה לך יום נהדר בעבודה," היא אמרה, ידה חולפת בעדינות על חליפתו הנאה ומסדרת אותה מעט.
"תשמרי על הארי שלא יעשה צרות," הוא אמר לה בחיוך.
"כן, אבל מי ישמור עליך?" היא שאלה, מחייכת אף היא. ג'יימס נשק לה חזרה, פתח את דלת ביתם ויצא החוצה.
"טוב, הארי," אמרה לילי, ולקחה אותו אל הסלון, שם חיכתה להם עגלת התינוקות הקטנה.
"היום אתה ואני נלך לעשות דברים שאבא שלך חושב שהם מוזרים," היא אמרה. "איזה מזל שהוא בדיוק הולך לעבודה, ולנו יש את כל היום!"
הארי התינוק צחק למראה אימו המחייכת. חיוכה הפך גדול יותר למשמע קולו של בנה, והיא סדרה אותו בעגלה, קשרה אותו ויצאה אל הרחוב.
"היום," היא התחילה לומר, מדברת אל הארי ששכב בעגלה, "אנחנו נטייל בסגנון אחר ממה שאתה מכיר בדרך כלל. היום אתה ואני נלך לקניון של מוגלגים, נסע לשם באוטובוס ונקנה דברים מוגלגיים! בדיוק מה שאבא שלך הכי פחות סובל! מה דעתך?"
הארי צחק שוב.
"מעולה," היא אמרה, ואז פנתה אל קצה הרחוב, לעמוד בתחנה. אבל כבר כמה מטרים משם היא קלטה את כמות האנשים שהיו שם, ואיך שהם דוחפים וצועקים אחד על השני כמו מוגלגים מתורבתים.
"אתה יודע מה..." אמרה לילי בחרטה וחזרה על עקבותיה. "נראה לי שרק בהלוך אנחנו ניקח את האוטונוס."
לילי נופפה בשרביטה, אבל הוא לא הגיע. היא אף פעם לא הבינה איך מזמנים אותו.
"אמ.. אולי ככה? או..." היא נופפה ודקרה את האוויר, והארי צחק בכל פעם שהיא התנשפה באכזבה.
"על מה אתה צוחק?" היא שאלה אותו, משועשעת. הארי צחק שוב.
"נראה אותך מזמין אותו," היא אמרה, נתנה לבנה הקטן את השרביט והתיישבה על שפת המדרכה בייאוש. היא אומנם רצתה שהארי יכיר גם את הצד המוגלגי בעולם, אבל אוטובוסים תמיד נראו לה כל כך מעיקים וצפופים.
ואז, ממש כשהשרביט של לילי נפל מידו של הארי על הרצפה, אוטונוס כחלחל הגיח מאמצע שום מקום ונעצר לידה בחריקה קולנית.
הדלת נפתחה לאיטה, ובפנים ישב נהג זקן, כפוף וזועף למראה שבלי להסתכל אל לילי לקח לגימה ארוכה מהקפה שלו ואמר "כל הנוסעים לעלות, כולם לעלות."
לילי ההמומה נכנסה לאוטונוס, הספיקה לקשור את החגורה של הארי היטב לאחד הכיסאות, להתיישב עם הארי בזרועותיה ולחגור. בשנייה שחגורתה נכנסה למקומה, הדלת נסגרה בחבטה והאוטונוס זינק קדימה אל הכביש.
עברו דקה או שתיים, שבמהלכן האוטונוס הקפיץ הצידה שלושה בתים וגן חיות שלם, ואז הוא נעצר בבת אחת בכניסה לקניון שאליו רצתה לילי להגיע.
"תודה," היא אמרה לו. היא כבר הייתה רגילה למהירות ה"הגיונית" שהאוטונוס נסע בה, ולכן לא הייתה מסוחררת או הרגישה בחילה. היא לקחה את העגלה, ירדה אל הרחוב ולפני שהספיקה למצמץ פעמיים, האוטונוס נעלם.
לילי התחילה ללכת עם הארי הקטן, שישב בעגלה שוב, לכיוון הקניון.
"אתה יודע," היא אמרה. "פעם תמיד העדפתי להתעתק. אבל לאחרונה מצאתי באוטונוס ככלי רכב משעשע ביותר ולכן נסענו בו היום."
הארי לא צחק. הוא התעסק עכשיו בתיק של הגברת שמאחוריה עמדו בתור לשומר, ואז כשהגיע תורם הוא עזב אותו בדיוק בזמן כדי שאותה גברת תוכל להיכנס אל הקניון, מבלי לצעוק על לילי.
"תיק, בבקשה," אמר השומר בשעמום.
לילי הציצה במהירות אל תיקה הקטן מלא האוניות, ובהנד שרביט קל מבלי שיבחין השומר, הם כולם שינו צורה למטבעות.
"בבקשה," אמרה לילי בחביבות והגישה לו את התיק שלה.
השומר בקושי הסתכל עליו, רק פתח וסגר אותו ואז נתן לה אותו חזרה וסימן לה לעבור.
ואז, הם נכנסו לקניון.
"הארי תראה!" אמרה לילי, ורצה איתו אל חנות חיות המחמד. מתוך חלון הראווה החזיר להם מבט חתול שמן ואפור, עם פרצוף ארוך ומשנה וזנב דק. הוא היה מפוספס מעט, ועיניו הירוקות החזירו מבט אל לילי שעשתה פרצוף מפוחד, ומיהרה לקחת משם את הארי.
"טוב..." היא אמרה. "נעבור לחנות אחרת."
אבל מה שלילי ציפתה לא קרה כמעט בשום מקום. מוכר הסלטים נתן לה מבט מרושע אף הוא, הנערה בדוכן הספרים התחילה לצעוק עליה כשלילי הפריעה לה לשים לק על הציפורניים ואיכשהו החתול האפור ההוא היה כמעט בכל חנות.
"אני מיואשת, הארי," אמרה לילי, והתיישבה על אחד הספסלים באכזבה. "כשהייתי ילדה הורי נהגו לקחת אותי לכאן, אבל עכשיו המקום הזה כל כך... שונה."
הארי, שישב כל הזמן הזה בעגלה שלו ואכל חטיף צ'יטוס דולפינים שלילי קנתה לו באיזה דוכן נידח, הרים אליה מבט וצחק.
"ממה אתה צוחק עכשיו?" היא שאלה אותו בחיוך.
הארי המשיך לצחוק. לקח ללילי שניה אחת לקלוט את השרביט בידו של הארי, ואת צ'יטוס הדולפין שכרגע קפץ מהשקית שבידו של בנה, והתחיל מרחף בין המוגלגים בקניון שעדיין לא שמו לב.
"אוי ואבוי!" צווחה לילי. היא תפסה בעגלה של הארי, זרקה על עצמה את התיק בצורה מסורבלת למדי והחלה לרוץ אחרי החטיף-דולפין הקטן.
"הארי, הארי תן לי את זה!" אמרה לילי וניסתה למשוך את השרביט מידיו של הארי, אבל הוא היה עסוק בלגרום גם לשאר הצ'יטוסים לברוח מהשקית וצחוקו התחיל לגרום לערנות מצד שאר המוגלגים.
לילי נעצרה. היא ניגשה אל הארי, תפסה בשרביט שלה ומשכה אותו בכוח מבין ידיו. אחר כך הניפה אותו, וכל הצ'יטוסים חזרו למקומם בתוך השקית, שריחפה אל הפח הקרוב ונחתה בפנים.
הארי לא קיבל את זה טוב. הוא התחיל לבכות ולצרוח, ולילי לקחה אותו משם מיד.

הם הגיעו אל קצה הקניון, למקום ממנו נכנסו, וכל אותו הזמן הארי לא הפסיק להתייפח. ואז, ממש בכניסה, הארי הפסיק פתאום לבכות.
לילי נעצרה מיד, והעיפה בו מבט. היא ראתה שהוא מסתכל על משהו בעיניין רב, וכשהרימה את ראשה היא זיהתה את החתול האפור המשונה מתחילת היום, נועץ בבנה מבטים.
לילי שינתה מסלול. היא ניגשה אל החנות, ואז בחלון הראווה הארי הושיט יד, ונגע בזכוכית.
החתול הגיב אליו מיד. עיניו נעצמו, והוא גרגר כל כך חזק שהיה אפשר לשמוע את זה מבעד לזכוכית ממש. הוא התהפך על גבו כמה פעמים, ואז פתאום קם, ונעלם בעומקי החנות.
הארי התחיל לבכות שוב.
לילי מיהרה להיכנס בעקבות החתול, היא ניגשה אל הדלפק, וחיפשה סביבה את החתול האפור.
"כן?"
לילי הסתובבה בהפתעה. מוכרת זקנה למדי עם פרצוף מרושע עמדה מאחוריה, וסקרה אותה מלמעלה עד למטה.
"אממ.. אני מחפשת חתול," אמרה לילי, ובליבה היא התפלאה לגלות כמה היא מתגעגעת לעולם הקוסמים. "חתול אפור."
"את מדברת על החתול הזה?" אמרה הזקנה, והחוותה אל החתול האפור שהופיע באורך פלא על הדלפק.
"כן!" אמרה לילי. הארי הפסיק לצרוח שוב. "אני יכולה לקנות אותו?"
"את יכולה לקבל אותו בחינם מבחינתי," אמרה הזקנה, הרימה את החתול ודחפה אותו יחד עם הארי לתוך העגלה. "הוא שלך, תהני."
לפני שלילי הבינה מה קורה, הזקנה הוציאה אותה מהחנות וסגרה מאחוריה את הדלת.
ככה לילי מצאה את עצמה בחזרה בבית עם חתול, צ'יטוס דולפינים מידי פעם שצצו בלי שום היגיון ופחד חדש מקניונים.

אגב, למשפחת פוטר באמת יש חתול. אז הנה, הסבר הגיוני לחלוטין.