אווטאר - מאה שנים חלפו

הפאנפיק אומנם מדורג pg13, אבל זה יהיה כנראה רק לקראת הסוף. 

תהנו :)

כולם תמיד שאלו אותי מאיפה הצלקת על היד שלי. שלא תטעו, יש לי המון צלקות. ולכל אחת סיפור אחר. אבל הצלקת הזו... הצלקת הזו מיוחדת. הצלקת הזו היא אולי הדבר הכי חשוב שהיה לי בחיים, הדבר שמסמל את הכל. לצלקת הזו יש חשיבות גדולה מידי בשבילי, היא מזכירה לי תמיד את הדבר שאני הכי אוהבת.
את הצלקת הזו קיבלתי בקרב.
קרב שקרה עשרות שנים לפני היום. לפני שנים רבות, כשעוד הייתי נערה צעירה ותחרותית, אנרגתית, וכמובן – כלואה בבית שלה עם משפחה של 8 נפשות חוץ ממנה.
זה התחיל 20 שנה אחרי שהאווטאר נעלם. כשף האוויר ההוא שהיה צריך להציל אותנו, הלך בלי להשאיר אחריו עקבות, נטש את העולם אל תוך ידיה של אומת האש הרצחנית.
היסוד שספג הכי הרבה אש היה אוויר, באותה תקופה שמועות שנוודי האוויר הולכים וניכחדים והמנזרים שלהם נשרפים התפשטו בכל מקום. אומת המים, היא הייתה במקום השני. לה היה אומנם דרך להגן על עצמה, אבל היא לא הייתה במצב טוב במיוחד.
ואז הייתה את בה-סינג-סה. שנשארה איימתנית וחסונה מפני הכוח של אומת האש, שום חומה לא נפלה במשך כל השנים האלה.
אבל אני לא גרתי באף אחד מהמקומות האלה. באותה תקופה, בשנים האלה כשהאווטאר נעלם, היו מקומות נוספים מיושבים. רובם היו כפרים, כפרים קטנים של כשפיי אדמה או חסרי כשפות שרק חיו את חייהם הפשוטים, ואומת האש ניצלה זאת כדי להשליט עליהם את חוקיה ולתקוף אותם, היא לקחה את שטחי הכפרים אל עצמה.
אבל אחד הכפרים הבודדים שעוד לא נכנע, והגן על עצמו מפני האש שלהם, היה הכפר שלי. כפר קטן, לא מזיק. ובאחד הבתים, בית ממוצע עם חצר ומרתף, ישבה נערה באותו יום מדובר והאכילה את אחיה הקטן במרק. אותה נערה הייתה כשפית אדמה מיומנת, לוחמת צעירה בעלת אופי עקשני וכוח של שלושה כשפים לפחות.
הנערה הזו היא אני.

"אמא! אני רוצה לאכול בחדר!"
"אבל בדיוק ניקיתי את הרצפה, את תשפכי עליה את המרק!"
"לא אני לא, אני ילדה גדולה – "
"אמאאא שון גונב לי את הכפית!"
"רגע האני, שון תחזיר למר – "
"אמא!!! איזבל ואני רוצות ללכת החוצה! למה את לא מרשה!"
"רוני, איזבל ואת לא – שון תתן לו את ה – האני את תשפכי את ה – לא תתן לי את זה – לכי לחדר – אל – חכה – תעצרו – כולם לחכות, חכה שון!"
נאנחתי. הייתי הולכת לעזור לאמא שלי עם חמשת האחים הקטנים שלי, אבל אחרי כמה שנים אתה מבין שאין טעם. אני התמקדתי בלהאכיל את ניקו, שהמשיך לפלוט את המרק שדחפתי לו לפה ולצחוק. נאנחתי שוב, והשענתי את ראשי בשעמום על ידי בזמן שניקו טבל את ידיו בקערת המרק והשפריץ לכל מקום טיפות.
"קארו, בואי תעזרי בבקשה לי בבקשה!" צעקה אמא שלי מהמטבח.
"אני באמצע להאכיל את ניקו!" קראתי חזרה, אבל אז נשמעה חבטה וקול של זכוכית נשברת הידהד בבית. היה שקט לרגע, אבל מהר מאוד המלמולים של שאר האחים שלי חזרו והרעש גבר שוב.
"קארו!!"
רטנתי. קמתי ממקומי, לקחתי את ניקו בידיי והלכתי אל המטבח.
טוב, הוא באמת היה במצב נוראי.
הגר ושון ישבו על הרצפה, ושון חייך חיוך מרושע בעוד מנפנף בכפית של הגר באוויר, מונע ממנה לאחוז בה שוב. האני החזיקה קערת מרק ופניה היו אדומות מכעס, רוני ואיזבל משכו לאמא שלי בשמלה בעוד שהיא מרחיקה את כל החמישה מהזכוכיות שהיו על הרצפה.
"קארו את מוכנה בבקשה לעזור לי?" שאלה אמא שלי. "בבקשה, תחזירי להגר את הכפית שלה ואז..."
"אמא אני ואיזבל רוצות ללכת!"
אמא שלי התפנתה אל רוני ואני ניגשתי אל הגר ושון. חטפתי לו במהירות את הכפית מהיד ונתתי להגר, וכשהוא שלח לי מבט זועם וניסה לקחת לה את הכפית שוב תפסתי ברגל שלו והרמתי אותו הפוך.
"אאאהאהההההה" הוא צרח. "אמאא קארו מציקה לי!!!!"
"קרן!!" נשמעה צעקה. אבא שלי בדיוק סיים להתלבש. "איפה שמת את הכסף?!"
"הוא שם על – " אמא שלי התחילה לצעוק לו מעל הרעש, אבל אז נשמעו שלושה דפיקות על הדלת ובבת אחת השתררה דממה.
הלב שלי דפק בכוח. הורדתי באיטיות את שון על הרצפה, ונתתי לאמא שלי את ניקו. איזבל והגר מיהרו לפנות לי דרך והאני עברה להתחבא מאחורי שמלתה של אימי.
עשיתי צעד לכיוון דלת המטבח, אבל אמא שלי תפסה לי את היד.
הסתכלתי עליה. והיא הסתכלה עלי. ואז משכתי בכוח את ידי מאחיזתה והלכתי אל הדלת הראשית של הבית.
תפסתי בידית וסובבתי אותה.
על מפתן הבית שלנו עמדו הזוג מהבית השכן שלנו, ולשניהם היו מדי קרב.
"מי במשפחה שלכם הוא לוחם?" הם שאלו. "אומת האש כאן שוב."
הסתכלתי אחורה. יכולתי לראות את אמא שלי מציצה מהמטבח אלי ואת הצל של אבא שלי בחדר השינה של הוריי.
"אני" אמרתי. "חכו לי כאן, אני אביא את המדים שלי."
הם הנהנו ואני פניתי אחורה ומיהרתי אל חדר הילדים, ופתחתי בכוח את דלתות הארון.

"אני מוכנה" אמרתי לשכנים, אחרי שסיימתי ללבוש את חליפת הקרב ותוך כדי שיצאתי מהבית קשרתי בצמה קצרה את השיער השחור החלק שלי. זוג השכנים סימנו לי לעקוב אחריהם ויחד הלכנו עד שער הכפר, שם ראיתי את שאר הלוחמים מהכפר כולו.
"קארו!" שמעתי קול לפתע, וראיתי את ראש הכפר ניגש אלי. הוא היה כשף האדמה הכי חזק אצלינו ותמיד הוביל את התקיפה נגד צבא האש.
"מה את עושה כאן? אביך לא נלחם יותר?"
"אני מעדיפה ללחום בעצמי" אמרתי. "אבא שלי הפסיק להתאמן כבר לפני כמה חודשים."
ראש הכפר הנהן בהבנה, ואז פנה לעמוד מול כל לוחמי הכפר.
"חברים!" הוא קרא. "הקשיבו לי טוב. צבא האש בא שוב, אחרי כמעט שנה. כפי שזכור לכם האומה מפקפקת בנו ובכוחות שלנו והם שולחים אלינו חיילים חלשים וצבא דליל, ובזכות רצון והקרבה נוכל להביס אותם עם מעט הרוגים ככל האפשר!"
כולם הריעו. אני הסתכלתי ימין ושמאל, לראות את חברי לקרב. זיהיתי את אמילי מרחוק, חברת ילדות שלי שנותק ביניינו הקשר בעקבות הפחד לצאת לרחובות, שמה יהיה זה היום בו תתקוף אומת האש.
"עלינו ללחום בגבורה!" הוא קרא. "הפחד הוא רק מכשול, ואם נעבור אותו יחד נוכל – "
ואז מטח של אש פרץ מכל מקום, החומה הנמוכה שסבבה את הכפר נשברה פתאום וקרנפי ענק משונים הגיחו מכל עבר. חיילי אומת האש צצו מכל עבר, והקרב החל.

שלוש ת"ב כזה ואני אמשיך