הבת של רוז

ג'סי ישבה במקום. עיניה היו מוצפות במסך עכור של דמעות, שזלגו על לחייה ללא שליטה. היא לא האמינה שהיא, הבת של רוז המפורסמת בחוכמתה, יצאה כזו טיפשה.

היא קמה לאט ממקומה, וצעדה בעצב לכיוון החדר האחרון במסדרון. היא פסעה באיטיות והניחה את ידה על הידית המוזהבת.

ג'סי נשמה נשימה עמוקה, וסובבה את הידית. הדלת נפתחה בחריקה קלה.

"אמא?" אמרה ג'סי בשקט.

"שלום, מתוקה, מה העניין?" שאלה רוז והסתובבה בכיסא המשרדי שעליו ישבה. 

"אמא, אני-" ג'סי התייפחה, אך קולה נבלע בים של דמעות.

"כן?" רוז הסתובבה והביטה בביתה בדאגה.

"אני-" ג'סי פתחה שוב, ואז נשמה שוב והמשיכה:

"אני לא יכולה יותר! שוב קיבלתי ציון חמישים! זה כל כך לא פיר, שאת כזו גאונה ואני כזו טיפשה, ובגלל שאני הבת שלך, כולם מצפים ממני ליותר, ואז, כשאני לא מצליחה, צוחקים עלי, מציקים לי, וסתם מעצבנים!"

רוז חייכה, "ג'סי מתוקה-" אמרה "את ילדה מקסימה. אני יודעת כמה שאת משתדלת. את יודעת, שגם אני קיבלתי ציונים נמוכים פעם? ואז סבתא הרמיוני נתנה לי את העצה הזו:"לעולם אל תתיאשי" היא אמרה, "אם את לא מצליחה, נסי שוב. ואם עדיין לא, בקשי ממישהו שיעזור לך ויסביר את החומר. אל תתיאשי."