Gone forever

אז שוב עשיתי סדר בפאנפיקים ישנים שלי, ומשום מה לא פרסמתי את זה כאן - אז הנה... תהנו!

-

סיריוס בלק היה הילד היפה ביותר בשכבה - יש אומרים אפילו שהיה הילד היפה ביותר בטירת הוגוורטס כולה; הוא היה גם חכם ומוכשר, שלא לומר מצחיק. אולם בערב ההוא, לא היה זכר לשום חן ואף לא בת צחוק. בערב ההוא, השיער שלו היה פרוע כמעט כמו זה של חברו הטוב ג'יימס.

בערב ההוא, עדיין לא היה לסיריוס את האופנוע המעופף המפורסם - היו לו רק אופניים עמוסות בגופו החטוב ובמעט החפצים שהצליח לסחוב בלהט הוויכוח, כשעזב את הבית ונשבע שלא ישוב.

אף אחד מבני הבית לא התרשם במיוחד מהצהרתו - לא שמישהו פקפק ביכולות הביצוע שלו; פשוט לאף אחד לא היה אכפת. ההורים שלו אמרו דברים שרק הודות לג'יימס לא השאירו צלקת נצחית בליבו, ורגולוס רק שיחק בעצבנות בקמיע המשפחתי ולא אמר דבר... אז סיריוס ברח, במטרה לא לשוב לכיכר גרימולד לעולם. הוא בקושי יצא מהדלת, וכבר שמע את אימו נודרת איך על הבוקר תחרוך את שמו מהעץ המשפחתי של משפחת בלק, שהסתעף בצורה מעוררת בחילה לאורך קיר שלם. מה לעשות, הוא חשב לעצמו לא פעם (בעיקר בשעות של ויכוחים קשים עם אמא שלו ולילות ארוכים כנצח) - יש אנשים חסרי מזל שנולדו למשפחה הלא נכונה, הוא ההוכחה החיה לכך.

הוא לא הזיל דמעה - סיריוס אינו מן הבוכים; אחרים במקומו היו יכולים למלא אוקיינוס שלם בדמעות על ניתוק מהמשפחה, אותו זה רק חישל. במקום להיכנע ולשקוע בכאב ובזעם שהציפו אותו בכל פעם ששהה בכיכר גרימולד, הוא בחר בחיים - חיים אמיתיים שלא כוללים את המשפחה אליה נולד בטעות; חיים עם משפחה שהוא בחר, חברים שהיה מוכן להקריב את חייו עבורם ללא היסוס.

על אף היותו יפה תואר, לא הייתה לו אהבה. הרכלנים שבטירה נהגו לנתח זאת בעצמם; פעם אחת אפילו העלילו עליו שהוא סובל מתסביך אדיפוס, ולכן לא מסוגל להתאהב באף אחת. סיריוס צחק בקול ממורמר כל אימת שנזכר בכך - הוא תהה מה היו השמועות לו ראו אותו בורח כעת...

בחורה לא הייתה לסיריוס, אך היו לו חברים רבים - ובעיקר חבר טוב אחד שהיה לו יותר מאח, אליו שם פעמיו תמיד בעתי מצוקה שכאלו.

הדרך מכיכר גרימולד למכתש גודריק לא הייתה פשוטה כל כך, במיוחד לא במזג האוויר שהביא איתו הלילה - השמיים היו ענן אחד גדול ושחור, וסופות חזקות איימו להשמיד כל דבר שנקרה בדרכן. בשלב מסוים, סיריוס ויתר על האופניים שלו וקרא לאוטונוס הלילה.

באוטונוס היה חמים ונעים, והוא כבר הרגיש הרבה יותר טוב. תחילה הוא עלעל בעיתונים שהיה לאוטונוס להציע - בעיקר גיליונות ישנים של 'הנביא היומי' וצהובונים נוסח 'הפקפקן' שנוסעים קודמים השאירו מאחור, וכשהשתעמם הוא האזין לשיחה של שתי מכשפות מימינו שחלקו סודות על שיקויי אהבה - הכל, רק לא לחשוב על המבט שעלול להיות לפוטרים כשיופיע בביתם; הפוטרים אהבו אותו מאוד וקיבלו אותו תמיד בזרועות פתוחות, אולם אף פעם הוא לא התארח אצל ג'יימס יותר מאשר ימי חג ספורים. מספיק שהם רק יזעיפו פנים, והוא עלול להישבר לגמרי - הערב הזה כבר היה הרבה יותר מדי בשבילו; הרבה מעבר למה שנשמה של ילד בגיל 16 מסוגלת לשאת. הוא קיווה לפחות שהינשוף הבהול ששלח לג'יימס יגיע לפניו...

למזלו, כשהאוטונוס עצר לו במכתש גודריק, בדיוק בקצה השביל המוביל אל ביתם של הפוטרים, סיריוס נוכח לדעת שהינשוף אכן הגיע לפניו - ג'יימס בעצמו המתין לו בחוץ.

"רציתי להיות הראשון שיחבק אותך ויזמין אותך פנימה." הוא חייך ועטף את סיריוס בחיבוק שכמעט שבר לו את הצלעות וריסק את כף רגלו. "אבא ואמא אמרו שאתה מוזמן תמיד. זה כמובן כי הם לא יודעים איך אתה יכול להיות קרצייה כשאתה רוצה, אבל ניתן להם לגלות את זה בדרך הקשה... למה אתה מחכה? בוא כבר, אני חייב להראות לך משהו."

"אה - אתה דורך עליי. חזק. מאוד." הוא נשטף גל של אהבה כלפי הדיירים בבית הזה, בית אמיתי שלא מוסתת על ערכים מעוותים ובאמת ובתמים מוכן לקבל אותו.

הוא בקושי הבחין בכך שג'יימס שיחרר את רגלו עד שזה האחרון משך אותו פנימה לבית החם ביותר שהכיר. כשהדלת נטרקה מאחוריו, הוא ידע שהשאיר מאחור ונתן לגשם לשטוף לא רק את הלכלוך שנדבק בו מהבית אותו עזב, אלא גם מכל הרגשות הלא רצויים. יש לו את ג'יימס ואת כל משפחת פוטר, והוא מצא את עצמו נשבע בפעם השנייה באותו לילה - הפעם, הוא נשבע שלא יהיה יום שלא יעריך את חברו. הוא נשבע לא להתלונן אפילו פעם אחת, ושלא יעבור יום שבו לא יהיה עליז.

ובאותה שנה, לא היו בטירת הוגוורטס כולה אנשים שובבים ועליזים כמו צמד החמד סיריוס בלק וג'יימס פוטר.