פרופסור גם ביום שאחרי

עוד פאנפיק ישן שמצאתי. במקור הוא פיקצר, תכתבו בתגובות אם אתם רוצים שאמשיך אותו.

-

הפרופסור מינרווה מקגונגל הביטה בשאת נפש בצלוחית שלפניה: מאז שזכרה את עצמה כאן, היא נהגה תמיד למלא את הצלוחית האגדית בעוגיות פריכות וטריות ולהציע אותן לשלל התלמידים הפרחחים שנשלחו אליה למשרד - ולצערה, היו המון כאלה. היא גם נהגה להתכבד בהן בעצמה מדי פעם - חלפו השנים בהן הקפידה על האוכל שנכנס לפיה לטובת הגזרה (לא שזה עזר לה הרבה, אך היא כבר מזמן הפסיקה לחכות לנסיך חלומותיה). היום, לראשונה מאז דרכה כף רגלה על אדמת הוגוורטס הנסתרת, הצלחת הייתה ריקה לגמרי.

הייתה לה סיבה, כמובן. היא הייתה מוכנה לחתום על זה שמאות קוסמים ומכשפות היו מתמוטטים לגמרי לו ניסו לשמור במקומה על שפיות בית הספר הזה השנה.

היא לא התמוטטה - החיים חישלו אותה עם השנים - אולם כל הלחץ בשילוב הזקנה החלו להשפיע אפילו עליה. אמש, כשסיימו להעניק כבוד אחרון לעשרות המתים שגבתה המלחמה, היא מצאה פנאי להתבונן בבבואתה שבמראה יותר ממבט חטוף בלבד. הפקעת שעל ראשה כבר לא הייתה הדוקה כתמיד, ולדאבונה הרב לא נותרה על הקרקפת שלה אף לא שיערה אחת שאינה לבנה כסיד. היא נחרדה כשהבינה זאת ואף התחלחלה לרגע, אולם היום למדה לקבל באהבה את גילה ההולך ומכה - עם יופיו ועל אף כל חסרונותיו.

עד לשנה זו, היא הגדירה את עצמה כמכשפה מבוגרת. אחרי יום האתמול, היא ללא ספק קשישה.

מינרווה נאנחה בעת שסגרה את המגירה האחרונה. כעת נותרו רק דברים בודדים שמקומם היה בארון, כאלה שלא העזה לגעת בהם עד כה; דברים שלו, של אלבוס דמבלדור.

דמבלדור. מחשבותיה נדדו אל הנאום הגדול שנשא הארי פוטר אתמול. שביב חמקמק ובלתי רצוי של קנאה אפף אותה לרגע - מדוע אלבוס סמך כל כך על סוורוס ועל פוטר, ועליה לא...? - אולם רגש זה חלף פרח לו כשציינה לעצמה בגאווה שפוטר למד בבית שלה, וכך גם כל אלו שחינכו אותו ולימדו אותו להיות אציל נפש ועז רוח כפי שהוא.

אתמול, המעטים שעוד שהו בהוגוורטס - האמיצים ביותר ואלה שלא היה להם בית חם לחזור אליו - עזבו. עדיין לא היה ברור אם בית הספר יפתח את שעריו כרגיל בספטמבר הבא. כך או ככה, מינרווה החליטה להישאר עוד ימים ספורים ולפחות לנסות לסדר את החורבה שפעם הייתה משרד המנהל. מעבר למפלץ שהיא עוד לא סידרה, ניכר היה כי זרים הפכו כל פינה במשרד בחיפוש אחר משהו. מינרווה לא ידעה מי היה פה והאם מצא את מבוקשו, אך היא הרימה וסידרה וניקתה וקרצפה ונזכרה ובכתה - ולבסוף נשארה רק מלאכת האריזה. היא פזלה לעבר צמד המזוודות גדולות הממדים שהיו עמוסות עד אפס מקום. אפילו ארון הזכוכית נותר יתום לגמרי. הדברים היחידים שעוד הסגירו את כבוד המקום היו חרב גריפינדור וההגיגית, שניצבו להם על שולחן המשרד. היא הביטה בהם בחרדת קודש.

מינרווה נאנחה שוב ופסעה לעבר ההגיגית, עד אשר ניצבה מולה. היא הביטה בנוזל הכסוף, השקוף למחצה, שידעה שמכיל את זיכרונותיו הנעלים והכאובים של סוורוס סנייפ, ובעזרת שרביטה החלה להוסיף את הזיכרונות שלה מהאירועים הקשים שהעולם צריך לזכור ולהנציח. היא רכנה כך מעל ההגיגית. כעבור דקות אחדות, בהן הקול היחיד שנשמע היה אוושת הנוזל הזולג לקערה, היא סיימה.

זהו עיצומו של הקיץ. החמה שוקעת מאוחר, ובכל זאת כבר החל להחשיך בחוץ. היא קרסה לתוך הכיסא העצום (בהשוואה למה שקיבלה במשרד הקודם שלה כראש בית, יש לציין שהוא היה נוח למדי) והאזינה לדממה; בכל ימיה בהוגוורטס, היא לא זכרה את בית הספר שומם בצורה עגומה כל כך. להב חרב גריפינדור הבוהק שיקף לה את בבואתה הזועפת, כשלפתע נשמעו פסיעות יציבות במעלי המפלץ ההרוס. מינרווה הניפה את שרביטה בהיכון מתוך הרגל.

"פרופסור מינרווה מקגונגל, חיפשתי אותך בכל הטירה." קול גברי ושקט קרא לעברה, ומיד אחריו בעליו נכנס ועלה מהמדרגות המרוסקות.

לאיש שנגלה לפניה היה מבט חטוף ומטורף בעיניים השחורות משחור, בדיוק כמו ליתר בני משפחתו. שיערו הכהה היה מתולתל וגלש עד לכתפיו. הוא היה גבוה יותר מכפי שזכרה, ורזה בדיוק כפי שהיה תמיד.

מינרווה קפאה על מקומה כשסרקה את דמותו. הוא לא נראה שד או חיזיון ובטח שלא רוח רפאים; למעשה, הוא נראה חי לחלוטין בכל רמ"ח איבריו.

אולי היא הוזה, אולי המלחמה משלחת בה את אותותיה. היא השתגעה! עובדה, היא הוזה אנשים מתים בהחלט.

היא נרעדה ונרתעה לאחור כאשר האיש ה'מת' פסע לאט לעברה וחייך.

"מר בלק." שפתיה בקושי נעו. "אתה... לא מת."

"לא מת זו הגדרה מדויקת." הוא היה קליל יותר משזכרה - או שמא גם זיכרונה מתעתע בה...? "בבקשה פרופסור, תשתי מים- אה, אין לך קנקן כאן? ו- שכה אחיה- אין עוגיות? בהחלט חזון אחרית הימים..." הוא צחק צחוק מתגלגל, אך היא לא הצטרפה אליו - זה היה יותר מדי עבורה.

"העוגיות נגמרו." היא אמרה בקול צונן ולקחה אוויר. היא מעולם לא אהבה את הנער הזה, כבר כשלמד בהוגוורטס היא זיהתה את המזג הרע שלו - גאון וחריף אך תמיד מנותב למקומות מדאיגים. "איך אתה בחיים, מר בלק? אחרי כל השנים הללו...?"

"תמיד." הוא התיישב מולה מבלי שהוזמן. היא זיהתה בתשובתו את הציטוט המפורסם של סוורוס סנייפ לדמבלדור, והיא ידעה שהוא לא השתמש בו במקרה.

"סוורוס סנייפ איננו, הוא נרצח." היא לחשה, יותר לעצמה מאשר לאורח הלא קרוא.

"אני יודע, אני מעודכן." עיניהם נפגשו לרגע אחד.

"אם כך אני מניחה שתורך לעדכן, מר בלק." היא ניסתה לשמור על קול יציב, ככל הניתן.

"בבקשה פרופסור, תקראי לי רגולוס." הוא הניח את שתי ידיו על השולחן. היא ציינה לעצמה שהוא ללא שרביט - לא מפתיע במיוחד, אולם בהכרח פחות מאיים.

"יש לך סיפור לספר, מר... רגולוס." הקול שלה רעד בלי שליטה, על אף המאמץ. היא לא הבינה מדוע הוא כאן - מדוע מכל האנשים פנה דווקא אליה. ברור שהוא צריך טובה... היא הזכירה לעצמה שוב את התיאוריה שלה שאחרים היו מאבדים את השפיות במקומה.

בהנחה שהיא עוד שפויה; עם כל דקה שעוברת, היא נעשית פחות בטוחה בזה.

"מעולם לא מתתי." הוא אמר את מה שראתה בעיניה ומיקד את מבטו בנקודה אפלולית בחלון המוגף. "כשיצאתי לגנוב את הקמע של הלורד, הייתי בריא לחלוטין ומוכן לכל. יהיה זה שקר לומר שיצאתי מהמערה חזק כמו שור - לא, סיוטים רבים רודפים אותי בכל שינה טרופה עד היום - אולם שרדתי, תודות לקריצ'ר; כן, קריצ'ר הגמדון שאחי שנא וכולכם לא הערכתם מספיק. הוא הציל את חיי. בלעדיו, מעולם לא הייתי בורח..." קולו נעשה צרוד, והוא שב להתמקד בפרופסור. היא מיהרה לשלוף נייר לח, קנקן מים מאולתר ושתי כוסות, והוא ניגב עיניים דומעות ולגם בשקט.

"כשהבנתי שהלורד ירדוף אחרי קריצ'ר שלי, הבנתי שגם חיי בסכנה עצומה. אז עשיתי את מה שחונכתי לא לעשות - בכל מקרה בשלב ההוא כבר בגדתי בכל עקרונות המשפחה - וירדתי למחתרת. זה סיפור ארוך מינרווה, ארוך ולא נעים, ואני אספר אותו רק פעם אחת בהרכב נרחב יותר, ברשותך...

אז ירדתי למחתרת, השארתי הכל מאחור ונעלמתי בלי לחשוב פעמיים."

"איפה היית כל הזמן הזה?" בשלב זה, כל הצבע אזל מפניה. אילולא הכיסא, היא הייתה מתעלפת. היא מזגה לעצמה כוס מים מלאה ולגמה כששב לדבר.

"נדדתי בעולם כולו, התעדכנתי... הצטערתי לשמוע על הדרך שבחר אחי. זה היה כה אירוני, הוא בוגד בחבריו למען האדון שהמרתי את פיו ושילמתי מחיר כבד - אך ידעתי כי אין בכוחי לעשות דבר... המתנתי שהלורד וולדמורט ייפול." הוא התחלחל כשלחש את השם המפורש - מנהג מגונה שרבים ככלל ואוכלי מוות בפרט לא הצליחו לברוח ממנו - אך לא הפסיק את שטף דיבורו.

"כמובן שידעתי שזה עלול להימשך עד למוות, אבל כששמעתי על פוטר ידעתי שיש תקווה."

"זה הסבר לא מספק." מבלי משים, היא קפצה את שפתיה.

"זה רק על קצה המזלג. את הסיפור המלא אספר בנוכחות רבים, ובראשם הארי פוטר."

"מדוע, אם יורשה לי לשאול?" היא שמה לב שאחיזתה בשרביט הדוקה כל כך עד שהוא על סף בקיעה. היא הרפתה מעט.

"אני רוצה לדבר איתו, להתנצל בפניו. אני רוצה לנסות אולי להיות מה שאחי היה אמור להיות עבורו - משפחה." המטורף לחש ועיניו לא משו ממנה. "זאת הסיבה שפניתי אלייך. אני אתארח ב'קלחת הרותחת', תוכלי לעדכן אותי שם."

מינרווה חשבה שזאת חוצפה מצידו: הוא היה סלית'ריני מובהק, תומך נלהב של הלורד וולדמורט ופחדן בצורה יוצאת דופן, והיא ידעה שפוטר ישנא אותו. נכון, יום אחד הכל השתנה, אבל אופי זה אופי, ויתר על כן - האיש הזה עסק בחקר ההורקרוקסים; איפה הוא היה כשאלבוס דמבלדור חרף נפשו ומת לשווא? איפה הוא היה כשפוטר עמל וחיפש והקריב הכל...?

ובכל זאת הוא מעז לקום מהמתים, להגיע הנה ללא הודעה מוקדמת ובזמן לא נוח, לנאום תירוץ שבוודאי שינן מראש ולדרוש שתעזור לו.

"תסלח לי רגולוס, אבל אני בטוחה שפוטר לא יהיה מעוניין בשום קשר איתך." היא השתדלה לשמור על איפוק, אולם הכעס המצטבר היה רווי בקולה.

"מדוע, אם יורשה לי לשאול?" הוא חיקה אותה, אולם ללא שביב של ציניות. זה הזכיר לה את אחיו, עוד בחור מוכשר ומבוזבז שהיה בעולם ועזב מבלי להותיר חותם.

"פוטר לא אוהב פחדנים שבורחים כשקשה, במיוחד לא כשיש להם מידע שיכול לעזור לגיבורים ולהציל חיים. חוץ מזה, איך ידעת לחזור אם ניתקת כל קשר?" היא נעשתה עצבנית עוד יותר כשהבינה - היא כנראה צריכה, בנוסף להכל, גם טיפול פסיכיאטרי.

"מינרווה יקירתי, מי אמר שניתקתי כל קשר?" הוא צחק. היא הביטה בו במבט משתאה.

"הרגע אמרת-"

"היה מישהו שידע, ידיד ותיק שלי... אחי התחבר לסוג אחד של טיפוסים כפי שאת וודאי זוכרת, ואני בדיוק לסוג ההפוך." הוא צחק וקם ממקומו. מינרווה לא הנידה שריר - הייתה לה הרגשה שהיא יודעת טוב מאוד מיהו ידידו המפוקפק.

"סוורוס סנייפ ואני שמרנו על קשר עד לרגעיו האחרונים." הוא אישש את חששותיה. זה היה הגיוני, אחרי הכל; שניהם היו אוכלי מוות סוררים שהערימו על האדון המחליא במקום לא לחבור אליו מלכתחילה. "אילו אלבוס דמבלדור או פוטר היו משתפים אותו בתוכניתם להשמיד את וולדמורט, הייתי מספר להם דרכו כל מה שאני יודע. הייתה לי הרגשה שזה מה שהם עושים כשדמבלדור הרס לעצמו את היד עם הטבעת ההיא, אבל סנייפ אמר לי שהוא בכלל לא שמע את המילה הורקרוקס לפני שהוצאתי אותה מפי."

"נהיה מאוחר, התכוונתי לצאת כשנכנסת-" היא ניסתה בכוח לזרז את השיחה וקפצה על המציאה כשקם; בחוץ כבר החשיך לגמרי, ויללת חתול תועה נשמעה בקושי.

"והנה בדיוק סיימתי." קולו שב להיות קליל. "ובנוגע לתוכחות הקשות - מי את חושבת שמנע מסוורוס סנייפ להישבר ברגעים הכי קשים?"

"לא דמבלדור, אני מניחה?" היא לחשה בקול עייף במיוחד.

הוא חייך אליה בשובבות ואז יצא מהמשרד. היא האזינה בשקט לקול פסיעותיו על שברי המדרגות, שהלך ופחת עד אשר שבה הדממה המטרידה לא פחות.

עברו דקות ארוכות עד אשר מינרווה הצליחה להתאושש מהשיחה ולעכל את המידע החדש. או אז היא קמה לאחת המזוודות ושלפה גיליונות נייר, קסת נוצה ודיו - המון דיו. הייתה לה הרגשה שהיא תישאר במשרד הזה עוד זמן רב משציפתה. אולי כדאי בכל זאת שתחדש קודם את מלאי העוגיות שלה... מה לעשות, מנהלת הוגוורטס זאת משרה כבדה ומלאה לגמרי.

היא טבלה את הנוצה בדיו והחלה לשרבט: לכבוד הארי פוטר.