פיטר במשימת החיפוש

הכל היה מבוך סבוך של מנהרות. האוויר היה חם ולח. בתוך כל הבלגן הלכו שלושה ילדים.

הם היו חיוורים ומותשים. מתחת לעיניהם הסתמנו קווים שחורים. הם לבשו גליצות מלוכלכות בצבע אפור, ומצנפות מרופטות. נראה היה שהם כבר זמן רב צועדים במערות העתיקות.

"צריך למהר!" דחק הבוגר מביניהם, "טדי בסכנה!"

הוא הסיט את שיערו השחור מפניו, וצמצם את עיניו בזהירות, מודע לכל מתרחש.

"פיטר!" מחתה ילדה אחת, בת שמונה לכל היותר, "אנחנו מזדרזים!"

הילד השלישי, הנהן בהסכמה וליטף את צמותיה הבהירות של הילדה.

"אוף, צ'ארלי ולוסי!" התלונן פיטר, "רק ביקשתי, מספיק לעשות זביב מפול... אהה, פיל מזבוב."

לוסי חייכה. פיטר היה היחיד שגרם להם לא להתייאש, גם אם קשה. בזכותו הם למדו מהי חשיבותו של חוש ההומור.

צ'ארלי נגע בזרועו של פיטר, מנסה ללכוד את מבטו. קשה להיות אילם ולדעת לדבר רק בשפת הסימנים.

"כן, צ'ארלי, מה העניין?" שאל פיטר.

"תקשיבו!" סימן צ'ארלי בשפת הסימנים.

פיטר הקשיב.

נהמה נמוכה.

זה היה דרקון.

הם התקרבו. הוא היה ירוק ועצום.

פיטר ידע מי זה.

"שן תער!" הוא קרא, ושלושת הילדים שלפו את חרבותיהם. "מה אתה עושה פה?"

הדרקון הסתובב. השלושה הנמיכו חרבות.

אופס.

טעות בדרקון...

"סליחה, שירת עשבים!" קרא פיטר בבהלה, "לא התכוונו. קשה לראות משהו חושך הזה! וחשבנו..."

"זה בסדר." ליחששה הדרקונה, "שן תער הוא אחי. רבים מתבלבלים ביני לבינו. אבל אין לי קשר עם הדרקון המרושע הזה. אני לא רצחתי חמשת אלפים איש"

השלושה הצטמררו.

"אנחנו צריכים עזרה!" סימן צ'ארלי בידיו. "יש לך נבואה בשבילנו?"

הדרקונה הססה. "בסדר. העשה זאת בשביל אביך."

ואז היא הזדקפה ולחששה בקול צרוד:

"ווארטי ילך, ימים ולילות,

בזמן של סופים, או התחלות.

האש תבער, המים זורמים.

שניים יובאו למנוחת עולמים."

ובמילים אלו, התעופפה הדרקונה בסחרור.

ונעלמה.

השלושה נשארו עם נבואה אחת, רועדים מקור ואימה.

מה זה יכול להיות?

כנראה שיהיה לזה המשך.

בכל מקרה, אני מקווה שזה יתפרסם.

		הפרק הבא