מקס קלאיס

הכיתה היתה שקטה יחסית. מדי פעם נשמע לחשוש שקט, אבל דעך במהירות נוכח מבטו המאיים של המורה.

הכיתה הזו לא היתה רגילה. אותו בית ספר נועד לילדים עבריינים, אבל המורים היו אפילו גרועים יותר.

הכיתה היתה עשוייה מספסלי אבן ושולחנות שחוברו לרצפה בברגים. בצד השולחנות נתלו קרסים שהתחברו לשרשראות ברזל שכבלו את ידיהם של שלושים התלמידים בכיתה.

והכי גרוע- לפחות לפי מקס- היה שהמורה דיבר ודיבר. אפשר למות משיעמום! אז מי פה פושע עכשיו- שלושים תלמידים שגנבו פה ושם, או מורים שרוצחים תלמידים בשעמום נורא, אה?

מקס משך באזיקים שנתפסו סביב זרועותיו בחוסר מנוחה. מתי נגמר השיעור? חבל שאין לו שעון.

"מקס," לחש תלמיד אחר ונקש על כתפו של מקס. "הכל בסדר?"

"כן, ויליאם." נאנח מקס, "מת משיעמום."

ויליאם גיחך, "כמו תמיד." הוא הסכים. "אבל אני חושב שבקרוב נגמר השיעור."

מקס חייך בהקלה, והסיט מפניו את שיערו השחור כפחם. "מקווה." הוא ענה.

"שקט שם מאחורה!" נהם המורה.

ויליאם רטן וחזר אל החוברת שלו.

מקס הניח את ראשו על המתכת הקרה שעל ידיו והשתעמם בשקט.

הוא רץ בזריזות לאורך השביל החצוב בדשא. איפה אני? הוא שאל את עצמו. אבל זה לא משנה. הוא הרגיש נהדר כל כך.

בסוף הוא הגיע. זה היה שער מעץ אלון. סתם, שער רגיל. אבל היה בו משהו מיוחד, מקס ידע את זה.

הוא שמע קול עמום קורא לו. קול שהתחזק לאט לאט.

"מקס! תראה!"

מקס התעורר בבהלה. הוא ישב בכיתה.

ינשוף- ינשוף אמיתי- נכנס דרך החלון. הוא החזיק מכתב. קלף צהבהב חתום בחותם שאווה ירוק.

ואת המכתב הוא שמט... על יד מקס!

הוא ישב שם וליבו פועם במהירות. מכתב? אליו?

"מקס!" רעם המורה, "מה זה?!"

"לא ידוע לי המורה." מלמל מקס.

"תפתח את זה. תפתח את זה." צייץ ויליאם בהתרגשות.

מקס פתח את המעטפה בידיים רועדות. הוא התחיל לקרוא:

למר קלאיס...