פרסי ג׳קסון ומסדר עוף החול

עמדתי לבדי על הרציף, הרבה ילדים לבושים גלימות שחורות זרמו אל תוך הרכבת. גם אני לבשתי אחת כזאת, הרגשתי מטופש בתוךהגלימה. אחזתי מזוודה מלאה בנוצות קסטות דיו  ובספרים, המון, המון, ספרים. הייתי עדיין מותש מהטיסה הארוכה, שלא הקדשתי מחשבהלמקל עץ שהיה טחוב בכיסי ליד אנקלוסמוס, העט/חרב שלי. המוכר אמר משהו על שרביט, לא ידעתי אם להאמין או לא וגם לא טרחתי לבדוקאם הוא באמת קסום. לא ידעתי בדיוק למה אני עושה את זה. אולי כי זה האינסטינקט המטופש שלי לנסות להציל את העולם או אולי זה דבריושל הזקן בעל הזקן הארוך הלבן  שהבהילו אותי וידרבנו אותי לעזור. משהו על קוסם רב עוצמה מרושע שמנסה להרוס את העולם, כן, לאמשהו יוצא דופן. שמתי לב שהתלמידים ענדו עניבות בצבעים שונים, הורדתי מבט אל העניבה שלי, היא הייתה בצבעים אדום וזהב. גם על זההזקן אמר משהו, משהו שקשור בבתים, הוא אמר שאני אהיה בבית שבו נמצא ״הארי פוטר״ הילד שהוא ביקש ממני לפקוח עין עליו, הסיבהשבגללה באתי לפה, הוא רצה שאהיה כמה שיותר קרוב אליו, ולכן שיבצו אותי בבית של הילד. נאנחתי ונדחפתי בין הילדים לתוך הרכבת, הריח היה נורא, אולי זה בגלל כל הינשופים שהיו בכלובים. המשכתי ללכת לאורך הרכבת וחיפשתי את התא של הילד ההוא, הזקן תיאר ליאיך הוא נראה בערך. הרכבת הייתה ארוכה, האמת היא שלא יצא לי לנסוע ברכבות הרבה פעמים, ושמחתי על כך, אני לא אוהב רכבותבמיוחד.  הצצתי אל תוך תא באמצע הרכבת, היו שם שלושה ילדים, שני בנים ובת. סרקתי אותם מבעד לזכוכית, והבחנתי בו, כן זה הילד, הייתי בטוח, הוא תאם בדיוק את תאוריו של הזקן, משקפיים עגולים, נמוך, רזה מאד, שיער שחור פראי וצלקת דמויית ברק על המצח, פתחתיאת דלת התא לחריץ קטן,  ״אני יכול להכנס?״ הרגשתי מגוחך, אבל ניסיתי לשמור על פנים אדישות, פוטר והילדה החליפו מבטים. הילדההעיפה בי מבט חשדן, ״מי אתה?״ היא שאלה ולא הורידה ממני את עיניה החומות, שערה היה חום גם הוא והשתלשל בתלתלים יפים עלכתפיה. פתחתי את דלת התא וניכנסתי מתעלם מהמבטים שננעצו בי. גררתי אחרי את המזוודה, והכנסתי אותה מתחת לכיסא, התיישבתיליד ילד בעל שיער ג׳ינג׳י. הוא הביט בי בעיקר בעצבים, הגלימה שלו הייתה מטונפת וישנה , העניבה שלו הייתה גם כן בצבעים אדום וזהב, הוא החזיק כלוב עם ינשוף קטן בתוכו שלא הפסיק להתרוצץ ולהשמיע ציוצים. משהו באיך שהוא הסתכל עליי גרם לי לזוז באי נוחות, לקחתינשיפה דרך האף והסטתי את מבטי ממנו ״ אתה הארי פוטר?״ זה היה יותר ציון עובדה משאלה, פוטר כנראה כבר רגיל לכך שמזהים אותו, הוא לא הופתע מכך שאמרתי את שמו. הוא נאנח בכבדות. ״כן, זה אני, ומי אתה?״ אוי מבטא בריטי זה כל כך מוזר, הסתכלתי לתוך עיניוהירוקות,  ״אני פרסי, פרסי ג׳קסון״ הוא נשך את שפתיו, עברו כמה דקות של שתיקה מביכה, ״אני הרמיוני״ אמרה הילדה ״פרסי ג׳קסוןאמרת? אתה חדש? לא שמעתי על שום פרסי ג׳קסון בגריפנדור״ העיניים שלה היו מצומצמות, הרגשתי שהיא בוחנת כל מבט שלי בחשד, שמתי לב שהיד שלה אחזה במקל זהה לשלי בדריכות.  היא הזכירה את גריפנדור,  הבית שהזקן אמר שאשתבץ אליו. ״כן, אני חדש, אנימצטרף אל שנה חמישית, עברתי לפה מבית ספר לקוסמים-״ איך הזקן אמר שקראו לו?! נו באמת... שלושתם הסתכלו עליי במבטים סקרניים. ניסיתי להזכר, השם עמד לי על קצה הלשון. אוף למה כל השמות האלה של הקוסמים חייבים להיות כל כך ארוכים?! (לא שהשמות של היווניםהיו הרבה יותר טובים) דומרשרנד? כן, אני די בטוח שזה דומרשרנד, ״המממ בית הספר דומרשרנד״ אמרתי בביטחון מזוייף, שלושתםהסתכלו עליי בבילבול, ״אתה מתכוון דורמשטרנג?״ שאלה הרמיוני, אה, אז ככה קוראים לבית ספר ההוא. ״אה..כן סליחה״ אמרתי במבוכהוהפנתי את מבטי אל הנוף הנשקף מהחלון כדי לא להביט בפניהם. נוף של הרים ירוקים ומרשימים נשקף מהחלון אבל לא חשבתי על הנוף, ידעתי שהחשד שלהם כלפיי רק גדל, אבל בכל זאת, הבטחתי לקוסם שאני אשמור על הארי פוטר אז אני אשמור על הילד, לא משנה אם הואיישנא אותי או לא. חשבתי על אנבת׳, היא לא הייתה כל כך מרוצה כשסיפרתי לה שנפרד שוב, גם אני לא הייתי מרוצה מזה במיוחד. ״ג׳קסון?״ שמעתי את הקול הגבוה של הרמיוני, נאנחתי ״כן?״ שאלתי בלי להפנות אליה את הראש. ״יש משהו אחד שאני צריכה לבדוק..... אם לאאיכפת לך כמובן״ הסתכלתי עלייה ומשכתי בכתפי, היא ביקשה לראות את הזרוע שלי, הושטתי לה את היד שלי עם הקעקוע ממחנה יופיטרבהיסוס והפשלתי את שרוול הגלימה, היא בחנה כמה שניות את הקעקוע שלי בבלבול- הקלשון של פוסידון ומתחתיו קו אחד והכתובת SPQR טבועים בשחור בעור שלי. כיסיתי את זרועי בחזרה. ״טוב, אתה לא אוכל- מוות.״ היא הצהירה. אוכל מוות, לא ידעתי מה זה אומר אבל גם לארציתי לעורר יותר חשד אז רק הנהנתי. להפתעתי היא הוסיפה- ״אבל אתה כן רומי״ היא עמדה לפני בידיים שלובות, פוטר והג׳ינג׳י לא אמרוכלום. לא הייתי באמת רומי, אך בכל זאת, היא עלתה עליי. החלטתי לשתף פעולה. ״וזה רע להיות רומי?״ שאלתי והבטתי עמוק לתוך עינייה, היא פתחה את פייה לומר משהו אבל סגרה אותו במהרות והתיישבה בחזרה ליד פוטר. אחרי כמה דקות הרכבת נעצרה, נצמדתי אלהשלושה בירידה מהרכבת, שמתי לב שהרבה תלמידים נעצו הפוטר מבטים זועפים והשתדלו להתרחק ממנו. ליד הרציף עמדו  כרכרותמרשימות שאותן גררו סוסי- שלדים. לפתע הארי נעצר, ״מה זה הסוסים האלה?״ שאל הארי, בזמן שהרמיוני  התיישבה בכרכרה.

״איזה סוסים?״ שאל הג׳ינג׳י

״הסוסים האלה שמושכים את הכרכרות!״ אמר הארי בחוסר סבלנות, הג׳ינג׳י  תקע בהארי  מבט מוטרד. ״על מה אתה מדבר?״ 

״אתה- לא רואה אותם?״ 

״רואה את מה?״

אני גם ראיתי אותם, הם היו בעליי כנפיים שצורתם כשל צורת דרקון  גוף עצמות ועיניים לבנות וחסרות אישונים. אדים עלו מנחיריו של הסוסהקרוב באוויר הלילה הקר.  ״הארי, אתה בטוח שאתה מרגיש טוב?״ הוא שאל בדאגה. 

״אני... כן״ הארי נראה חיוור הוא טיפס לכרכרה ביחד עם הג׳ינג׳י ואני אחריהם אחרי שעלינו לכרכרה הצהרתי- ״גם אני רואה אותם״ הארינעץ בי מבט, התקרבתי טיפה אל הסוס, ״למה הם לא מצליחים לראות אותך?״ שאלתי בשקט. 

הסוס קפץ לרגע ואנחנו כמעט נתקענו בעץ שהיה בשולי הדרך. פרסאוס ג׳קסון, אדוני, ובכן, אני פגעסוס הנקרא ת׳סטראל, רק מי שחזהבמוות מסוגל לראות אותי הוא שידר אליי, צמרמורת עברה בגופי, ״אתה רואה רון? אני שפוי לגמרי, גם הוא רואה אותם״ אמר פוטר, הילדהג׳ינג׳י שמסתבר ששמו רון גיחך, ״הוא קורא לילד ההוא שפוי״ הוא מלמל לעצמו, החלטתי להתעלם. היינו על ראש הר על שפתו של אגםשחור וגדול, מולנו עמדה טירה ענקית עטורה מגדלים ומרפסות רבות עם חלונות שניצנצו באור כוכבי השמים. דלתות גדולות מימדים נפתחובבת אחת ונסחפתי עם כל ההמון שצעד לתוך אולם גדול, בעל ארבעה שולחנות ארוכים ושולחן אחד שעמד על במה גדולה ומסביבו ישבוכמה אנשים מב