טיטאן קהווריהאי

מכירים את זה שיש לכם עקצוצים בבטן? כשמתרגשים ממשהו? זה מה שיש לי עכשיו לפני שאני עומד לספר לכם את ההמשך לסיפור, ובאמת, עם כל הענווה, זה אחד הרגעים הכי מתוקים שהיו לי עד עכשיו בהוגוורטס.

אחרי שניטה אמרה לי שדיגורי והחברים שלו מהשנה הרביעית עומדים לעשות לנו סוג של 'השבעה' לכבוד ההצטרפות לבית של רייוונקלו (הייתי צריך לנחש שבבית ריוונקלו בטח יעירו אותנו באמצע הלילה ויתנו לנו חידות ממש קשות בכשפומטיקה או משהו כזה. אבל לא, ריוונקלואים הם גם בני אדם, והם גם אוהבים מכות), אז למרות שהיא גילתה לי מה יקרה, לא היה לי הרבה מה לעשות עם זה.

תלמידי השנה הראשונה בריוונקלו איתי היו אנתוני גולדשטיין, מייקל קורנר החתיך, טרי בוט, פאדמה פאטיל, מורג מקדוגל, ליסה טרפיל ועוד כמה והם כולם נראו רגועים אז ידעתי שאני היחיד שיודע מה שהולך לקרות הלילה והחלטתי להרוס את גורם ההפתעה.

לבנות בשכבה לא היה לי כל כך איך לגלות כי ראיתי אותם רק בחדר המועדון והיו שם מלא אנשים. אגב, חדר המועדון של ריוונקלו התגלה כמקום ממש מגניב, ספריות עד התקרה, פסל מוזר של איזה אישה זקנה עם כתר - והיתה אחלה אווירה והיה חמים ומואר עם שטיחים עבים ופופים וכולם צחקו ודיברו אז לא אמרתי לבנות.

וכשהגענו לחדר שלנו בלילה, אני, אנתוני, מייקל, טרי, ועוד ילד שעוד לא ידעתי מה השם שלו סיפרתי להם מה ששמעתי.

מי אמר לך - איך אתה יודע - מה הם עומדים לעשות - הם שפכו עלי את כל השאלות שעלו להם לראש (סליחה אם אתם קוראים את זה. הייתם פתטים. כאילו, בעצם, מתחרט. אני מבין אתכם. סליחה) ואמרתי להם שאני לא יודע. הם שאלו אם יש לי תוכנית ואמרתי להם שכן והם שאלו אותי מה.

"נפרק אותם מכות חזרה", אמרתי.

הם בהו בי.

נו טוב. ילדי שמנת.

"אתם תעשו מה שבא לכם" אמרתי.

מפה לשם נרדמנו.

. . .

בלה בלה בלה, העירו אותנו באמצע הלילה, "סתמו ת'פה", "לא לזוז", קשרו לנו את העיניים, 'צעקות צעקות', הורידו אותנו למועדון, שם צירפו אלינו את הבנות שצווחו קצת, ומשם העלו אותנו באיזה גרם מדרגות שלא הכרתי וכשפתחו לנו את העיינים עמדנו על גג המגדל הגבוה של ריוונקלו. זה היה משטח עגול מוקף חומה ומואר בלפידים, סביבינו עמדו תלמידי השנה הרביעית מכוסי ברדסים וישר לפנינו עמד סדריק דיגורי.

היה איזה משהו מעורר כבוד בסדריק, האמת.

"ברוכים הבאים, המבחן שלכם עומד להתחיל," הוא אמר והחזיק בידו מין ברזל אדום קצר. "אתם יודעים, להכנס לריוונקלו זה לא כמו להכנס סתם לבית אחר, אצלנו לא מקבלים חברות בחינם. אתם צריכים להרוויח אותה".

שקט.

"המשימה הראשונה שלכם היא זו", הוא הצביע עם המקל על חבל ארוך שהיה קשור בין חומת המגדל שלנו לבין ראשו של מגדל אחר טיפה יותר נמוך משלנו. הבנתי מה אנחנו צריכים לעשות עוד לפני שהוא אמר את זה. להחליק.

"המשימה שלכם היא להעזר במקלות כאלה", הוא הרים את המקל שלו, "ולגלוש עד לראש המגדל הבא. מי שיפחד או שיאבד אחיזה", הוא עיקם את הברך בתור דוגמה לנפילה. היינו במקום ממש גבוה. "מובן?".

כולם היו בשקט.

"אתם לא יכולים לעשות לנו את זה!", אמרה הילדה שנקראה ליסה טרפיל וקיבלה אגרוף לבטן מאחד הילדים עם הברדסים.

"עוד שאלות? נתחיל. אתה ראשון", הוא הצביע עלי.

התקדמתי צעד קדימה.

אחד הבוגרים בברדס התקרב אלי וציחקק.

"אל תגע בי", אמרתי לו אבל הוא לא הקשיב. הוא שלח אלי אגרוף. תפסתי לו את היד ועם התנופה של הגוף שלו דפקתי את הכתף שלי באף שלו והוא נפל על הרצפה. הוא נעמד מיד ושלושה אחרים רצו אלינו.

"רגע", סדריק אמר להם.

"אנחנו נעשה מה שתגידו", אמרתי לו כשהם נעצרו, "את כל המשימות וזה, אבל שאף אחד לא יעז לדפוק לנו מכות".

"לפני שאתה מדבר, אתה צריך להראות כבוד", סדריק אמר בשקט.

"לא," אמרתי לו. "אני לא".

"למה לא? חבל", הוא אמר. הוא סימן בראשו ושמעתי רעש התגוששויות וצעקות. הם תפסו שני החברים שלי מהשכבה הראשונה.

"אתה נכנע?" סדריק שאל.

"לא", סובבתי אותו מהכתף ונעלתי את הראש שלו בנעילת עקרב. "תעזבו אותם", אמרתי לחברים שלו.

הם לא עזבו. סובבתי טיפה את הראש של סדריק.

"תעזבו אותם", סדריק צייץ.

הם הרפו מכולם.

הורדתי את סדריק ולקחתי מקל ברזל אדום מערימת המקלות.

"תנו לנו לשתף איתכם פעולה", אמרתי וגלשתי במורד החבל למגדל הבא.

הפרק הקודם		הפרק הבא