העולם השלישי

פרד עבר על ספירת המלאי ווידא שרשימות המכירות נרשמו כראוי.  הוא עבר עליהן כבר בפעם החמישית ולא הצליח למצוא טעות, הוא לא היה בטוח אם הוא מרוצה מכך או לא. ג'ורג' עדיין לא חזר מנסיעתו האחרונה עם הספקים ההונגרים ולא הייתה לו אפשרות להתייעץ איתו. להתייעץ? על מה בדיוק? העסקים דופקים כמו שעון. זה אמור להיות דבר טוב, לא? הוא הרים את עיניו מדלפק הקופה וראה את אמנדה מסדרת את שורות המדפים הארוכים כמו בכל פתיחה וסגירה. הוא חייך לעצמו כשנזכר מה אמר החבר המעצבן של ואראס. 'נחמד להיות גורו' חשב לעצמו.
"יש בעיה ברשימות? נשמע קולה הדואג של אמנדה, "עברת על זה כבר שלוש פעמים."
"למען האמת, חמש." השיב פרד, "חסרות מכירות ברישום." הוא לא ממש הבין מה גרם לו לומר זאת, הרשימות היו מושלמות.
אמנדה מיהרה לקופה ונעמדה לצידו, רוכנת מעל הרשימות. השיער השחור והחלק שלה דגדג את פניו והריח שלה היה עדין ולא ברור. וניל, אולי?
"מה חסר?" היא שאלה והזדקפה.
"המכירות האחרונות של תשע בערב, לפני הסגירה." זרק פרד, הוא ידע שהן בדף מצורף.
אמנדה עברה על הדפים בפנקס העבה ולא מצאה, לבסוף היא נזכרה בדף והוציאה אותו מהמגירה מתחת לקופה.
"הייתי בטוחה שאמרתי לך שצירפתי דף נוסף עם המכירות האלה." אמרה בחיוך והגישה לו את הדף.
"להבא תזכרי להגיד." אמר פרד, "למען המשכורת שלך." לא היה לו מושג מה גרם לו לדבר ככה, במיוחד שהוא יודע שהיא עשתה את עבודתה כראוי. בכל זאת היא חייכה, בחרה להתעלם מהמשפט האחרון שאמר.
"דיברת עם ג'ורג' בזמן האחרון?" שאלה לפתע אמנדה לאחר שהיא חזרה לסדר את המדפים.
"ההונגרים עושים קצת בעיות." השיב פרד, "הם רוצים מחיר יותר גבוה ממה שסיכמנו בהתחלה."
"אהה." מלמלה אמנדה, "תגיד, למה ג'ורג' הוא זה שתמיד נוסע?"
"אני אגיד להם שלא צריך אותם והם יודעים את מה הם מעניינים לי." אמר פרד בפשטות.
אמנדה צחקה חרישית, לא בטוחה אם זו בדיחה או לא ולא רוצה לעורר את כעסו של פרד. המשכורת שלה חשובה לה. פרד הבחין בכך, הוא יותר מידי קשוח כלפיה,  היא מפחדת להכעיס אותו.
"עשית עבודה טובה היום." אמר בחיוך.
"תודה." השיבה אמנדה בחיוך קטן.
"את באה אלינו בשבת, מחר?" ניסה משהו אחר, "ג'יני תשמח."
אמנדה התלבטה והוא הבחין בזה, "רון לא יבוא, עכשיו שיש לו דירה משלו." הוסיף.
"אוקיי." אמרה אמנדה, "מישהו צריך לעזור למולי בבישולים."

 שני קווים מקבילים, זוהרים בלובן מוזר, בתוך ריק שחור. הם מתחילים לזוז, הם כבר לא מקבילים, הם יפגשו באיזשהו שלב. הם ממשיכים להתקרב,
עד שהם כבר נוגעים ובנקודה הזו מתחיל קו אחר, קו שמתחיל במפגש וסופו מעבר למרחק שמסוגלת העין לראות.
שוב התמונה המוזרה הזו פקדה את מוחו והארי היה מבולבל יותר מאי- פעם.

 פול רייס היה בדרכו למעבדות המחקר לבדוק מכשיר מוגלגי שהגיע לידיו של שותפו למחקר, ארתור וויזלי. הוא הלך בתוך ההמון המוגלגי, עיניו רצות לכל הכיוונים, מופתעות וחורטות בזכרונות כל דבר שנראה מרתק בעיניו. הוא הלך על הגשר והביט סביבו, מעריך בהפרזה את הבניינים הגבוהים שנבנו ללא מלאכת קסם, למוגלגים החיים את חייהם מבלי לדעת את הסכנה המרחפת מעל ראשם. הוא ידע שמסוכן להסתובב בעיר בימים אלה, שבימים מסוכנים שכאלה, עדיף לכל איש להסתגר בביתו למען ביטחונו וביטחון משפחתו אבל ייתכן שהממצאים של ארתור קריטיים למחקר.
אז נשמעה צרחת אישה.
נדמה היה כי גשר האבן החל להטלטל, אנשים החלו לרוץ לכיוון קצה הגשר. פול הבין מה קורה, אך איזה סיכוי יש כבר לסקיב כנגד אוכלי המוות? הוא החל לרוץ גם הוא, מהר ככל שרגליו יכלו לשאת אותו, הוא כמעט הגיע. חבל שרק כמעט.

הפרק הקודם		הפרק הבא