הפעם הראשונה לגמרי

רון וויזלי היה רעב. רעב כל כך, שהוא היה מוכן לאכול כל ד אפילו את המחילה. טוב, במחשבה שנייה, אולי לא את המחילה. אחר כך איפה הוא יגור? עדיף בהחלט לאכול משהו שהוא לא הבית שלו. רעיון טוב! רון וויזלי טפח לעצמו על השכם מוחית. הבטן שלו קירקרה. היוא היה בטוח שכל המשפחה יכולה לשמוע את הקרקור הזה. אפילו המוגלגים באוטרי-סנט-קצ׳פול יתהו בוודאי על פשר הצליל. פרד וג׳ורג׳ התפרצו לחדרו. ''רוני פוני, האם שמענו שאתה רעב? '' פרד שאל וקרץ לג׳ורג׳. ג׳ורג׳ שלף משהו מכיס הסוודר שלו. ''וגם אם כן, למה אתם שואלים?'' רון התחמק. ''אנחנו רק דואגים לאחינו הקטן...'' פרד אמר בקול מעורר רחמים. ורון האמין לו. ''יש לנו משהו לתת לך רוני פוני'' פרד אמר וג׳ורג׳ הושיט את הסוכרייה. ''הנה רוני, הסוכרייה הזאת מיוחדת. היא תשביע אותך מספיק זמן עד ארוחת הערב'' ג׳ורג׳ חייך. רון לקח את הסוכרייה והביט בה בחשדנות. אבל הוא היה ילד קטן, קטן ותמים. הוא קילף את העטיפה וקרע אותה לקראת הסוף. הוא הניח את הסוכרייה בפיו ו-

צרח.

עכשיו הוא ידע שכל אנגליה שמעה אותו. 

אבא שלו מיהר לחדר, ארתור וויזלי התפרץ לחדר כרוח סערה. ''רון? פרד? ג׳ורג׳? מה קרה?!" בלורית שיערו הייתה סתורה וכל מיני כדורוני צמר עופפו מהסוודר שלו. ''א-אבא, הסוכרייה- כואב-'' רון  יילל וייבב. ''באנו לכאן ששמענו את רוני צורח'' פרד אמר בתמימות. ארתור וויזלי זועם אחד הסתובב לכיוונם. ועם אש בעיניים ושיער סתור לכל הכיוונים, הוא נראה מספיק מפחיד כדי להוסיף אותו לסרט אימה גם בלי כדורוני הצמר המשתרבבים מהסוודר שלו. ''פרד- ג׳ורג׳-אתם-'' הוא גרר אותם מחוץ לחדר, ואת זעקות הכאב של שניהם חוטפים מכות ממטאטא רון היה בטוח שכל היקום שמע.