הסכרים נפרצים

היא ידעה שקל זה לא יהיה. היא תיעבה את אלבוס דמבלדור, מנהל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות אשר שכן בפינה נידחת בסקוטלנד. היא בילתה, אמנם רק שנת לימודים אחת בהוגוורטס, במשלחת חילופי סטודנטים לפני יותר משני עשורים, אבל השנה ההיא בהחלט הספיקה לה כדי לתעב את כל מה שקשור לאשמאי הזקן. חייכני? יותר מדיי חייכני. נחמד? כן, אבל משהו לא מריח בסדר. הניצוץ ההוא בעין יכול היה להתפרש לאנשים אחרים כשמחת חיים, אבל היא ידעה שאותם אנשים טועים טעות מרה. 

היא עצמה הרגישה אותו מנסה לחטט במוחה בארוחת הערב הראשונה שלה בהוגוורטס, זמן קצר אחרי המיון. למרבה מזלה, הלטת הכרה ברמה בסיסית הייתה חלק בלתי נפרד מתוכנית הלימודים בגימנסיה נגבה, בית הספר הישראלי לכישוף ולקוסמות, ומאז כל טיפת הערכה שיכלה להיות לה כלפי האיש התאדתה לפני שהשקתה את שדה-מוחה. לאחר אותה ארוחת ערב, היא נקראה לחדר המנהל ונשאלה על ידי הזקן איך יתכן שנערה בת 14 מסוגלת לשלוט בהלטת הכרה. והיא, כפי שהמנהלת מלמד אמרה לה, ענתה שעקב נסיבות אישיות היא למדה הלטת הכרה מגיל צעיר. 

הוא לא הרפה, ושאל מהן אותן סיבות אישיות, שכן "המצב הנוכחי מתוח ואי אפשר לדעת מה אדם מסתיר". באותו זמן, היא צחקה בלבה על התירוץ. כבר יותר מחמישים שנה שמדינת ישראל נמצאת במצב מלחמה עם שכניה ובינה לבין עצמה, מי הוא שידבר על מצב מתוח? אחרי הכל, כל הסיפור עם וולדמורט נמשך אז כמשהו-כמו עשור, ואילו הפחד הקולקטיבי מפני מחבלים, חיילי אויב ופצצות באוטובוסים נמשך כחמישה עשורים ויכול להיות שיימשך לנצח. היא גדלה בפחד ממלחמה שתיקח את אביה ומפיגוע שישגע סופית את אמה הפראמדיקית. 

היא ענתה שהיא הייתה עדה לפיגוע התאבדות, והלטת ההכרה הייתה חלק מהטיפול שניתן לה על ידי מרפאי-הנפש בבית המרפא לפציעות ומחלות קסומות בירושלים על מנת שהמראות לא יטריפו את דעתה. דבר זה לא היה רחוק מהאמת: אמנם היא לא ראתה אנשים מתים עד גיל 15, אך מאז מלחמת יום כיפור, אחרי שרבים כל כך נפלו בשבי ורבים אחרים סבלו מהלם קרב, הלטת הכרה הוכנסה לתוכנית הלימודים על מנת למנוע דליפת סודות מדינה במקרה וחייל-קוסם נופל בשבי ועל מנת לשמור על אוכלוסיית הקוסמים הישראלית שפויה, שכן קוסמים ומכשפות גויסו לצבא באותה מידה כמו המוגלגים.

למרבה מזלה, השקר הספיק לזקן והיא שוחררה, מלווה על ידי אחד מהמורים אל מעונות בית סלית'רין.

היא תהתה אם היא עשתה את הדבר הנכון כאשר החליטה להסתכן ולרגל אחרי קריפ זקן רק כדי להציל את התחת של הבעל הסודי, זה שכולם חושבים שהצטרף למועדון השיש מזמן. אחרי הכל, זה הוא שלא נזהר מספיק ונתן לאריה מולכו, ראש המחלקה לאיומי חוץ במשרד הקסמים הישראלי, הזדמנות פז למצוא פיון לעבודת הריגול השחורה הזאת. 

היא קרסה על הספה בסלון ביתה, ראשה עדיין מסוחרר מהדרך המאוד-לא-נעימה חזור. אמצעי תחבורה קסומים היו אמנם מהירים יותר, אבל היא העדיפה מחלת טיסה מאשר שימוש במפתחות מעבר או התעתקות.

בתשישותה, היא הצליחה לשמוע את המים בקומקום מבעבעים ולהריח ארומה חמימה של תה טרי.

"המפתח התיש אותך יותר מהרגיל" קול גברי נשמע מן המטבח. 

"גילית לי את אמריקה, קולומבוס," סול עקצה, "פעם ראשונה מזה עשורים שאני משתמשת בדבר המקולל."

הוא ניגש אליה ושם שני ספלי תה על שולחן הקפה הקטן.

"אתה מכיר אותי יותר מדיי טוב." אמרה, ונטלה את הכוס המהבילה בידיה.

"קשה שלא. אגב, החלפתי את ארגז החול של שניצל בזמן שהתייבשת אצלו."

"תודה, אבל מחוות קטנות לא יגרמו לי לסלוח לך על זה כל כך בקלות."

השתררה דממה מעיקה בחדר. זה היה ברור שסול עדיין רתחה עליו בגלל הטעות המטופשת הזאת.

"היית צריך להיזהר יותר. מה חשבת לעצמך?!"

"זה היה מטומטם, את צודקת, אבל זה היה או זה או שמישל היה גומר במיון! או יותר גרוע!"

"לא דיברתי על המכות, זה היה מוצדק. בלי קשר לזה שמדובר במישל - מי ששודד זקנים צריך לאבד את שתי הידיים. לא יכולת לטשטש ראיות יותר טוב?! ולמה לא נטלת פולימיצי מלכתחילה?!"

"לא חשבתי ש…"

"לא חשבת. נקודה. והפעם אי אפשר להפיק לקח מהטעות הזאת בגלל שהנזק קולוסאלי ובלתי הפיך. אולי אם מולכו יתפגר פתאום."

האנגלי השפיל את מבטו בכניעה. מאותה שנה בהוגוורטס ועד היום, אחד מהדברים המעטים שלא השתנו אצל סול הוא המומחיות שלה בניצחון בויכוחים. 

"אני מצטער שאת צריכה לאכול את החרא הזה."

היא גיחכה. סימן טוב.

"רק אל תהרג, אם כבר לאכול חרא - עדיף כבר לחלוק איתך את המנה."

///

סול בקושי יצאה מהמקלחת וכבר צנחה על המיטה. מאז שמולכו עלה על כך שהיא הסתירה אוכל מוות מזוין אצלה בבית היא בקושי הצליחה לישון, כך שהוקל רבות לאנגלי לראות אותה ישנה סוף כל סוף. כמובן שמולכו לא שם קצוץ על זה שהוא ערק מהצד של פני נחש ושזה או זה או שהבחור מת, "מהגר לא חוקי זה מהגר לא חוקי". העיקר שהיה לו אקדח כלשהו להצמיד לה לרקה.

במיוחד כשהאקדח הזה היה החיים של בעלה והחופש שלה.

בני הזוג ידעו שה-"משימה" הזאת מפוקפקת לחלוטין, והיו בספק שהמנגנונים הבכירים במערכת הביטחון מעוניינים להתערב בעניינים פנים בריטיים כאשר וולדמורט למרבה ידיעתם מת, אבל לא הייתה ברירה.

האנגלי כיסה את גופה העירום והתשוש של סול בשמיכה ויצא מהחדר - הוא היה צריך לעשות שיחה קטנה עם גמדון הבית הזקן.

מאז שהגיעו אותם "דיירים חדשים" לבית הילדות שלו, הוא היה יותר ממעוניין לשמוע מה מצפה לו ולסול בבריטניה.

עד כה, מה שהוא שמע הדאיג אותו - ילדת הפוסטר של דמבלדור יצאה כמעט מתה מטורניר כלשהו כשהיא סוחבת גופה של ילד אחר, היא והזקן טוענים שוולדי חזר, משרד הקסמים הבריטי מכחיש הכל ("בולשיט מיט בולשיט", כלשונה החדה של אשתו) ובקיצור - כאוס שלם.

הוא קרא בשמו של הגמדון הזקן. זה תמיד הספיק.

"אדונילי! סופסוף קראת לקריצ'ר על מנת להתרחק מה-"

"שמור על לשונך," היסה אותו האנגלי, "אמרתי לך שאסור לך לעורר בהם יותר מדיי אנטגוניזם."

"אבל אדונילי, אחיך צעוק צעק על קריצ'ר ללא הפסקה!" אמר גמדון הבית בקול שבור כמעט. היה אפשר להבין למה - הוא גידל את שניהם מהרגע שיצאו לעולם. אם הוא היה מגדל ילד רק על מנת שישנא אותו אחרי עשורים - גם לו היה קשה.

"אני מבין כמה זה קשה, אבל אין ברירה. עד שאוכל להיות בטוח שאני יכול להיחשף, אני לא יכול להגן עליך. אני מצטער." אמר האנגלי. אמנם איכשהו הוא הצליח לשמור על קולו יציב , אבל הוא הרגיש שהמילים תוקעות מסמרים בלשונו וממסמרות אותן לחיכו.

"זה בסדר אדונילי."

"הבא לשנינו כוס מים בבקשה, ואם אתה רעב - תאכל משהו."

גמדון הבית ציית בדממה למצוות אדונו, והביא שתי כוסות מים גדולות וצלחת עוגיות קטנה אל שולחן הקפה קטן.

"אני מניח שיש חדש" אמר האנגלי.

"אכן כן אדונילי. הילדה הצנומה, חצוית הדם המסריחה -"

"קרא לה בשמה. הכינויים האלו מיותרים."

"אריאן פוטר. היא נשפטה במשרד הקסמים על משהו, לחש כלשהו שביצעה ליד מוגל מטונ-"

"קריצ'ר!"

אפשר להוציא את הגמדון הזקן מבית בלק לשעה או שתיים, אבל אי אפשר להוציא את האידיאלים של בית בלק מהגמדון. שנים של נישואים לזרה חצוית דם, בת לאב יליד מוגלגים - וקריצ'ר התרכך רק במעט. אולי יחסו לסול היה כשל גבירת בלק לכל דבר ועניין - אבל גם להשפעה של שניהם עליו יחדיו היה גבול.

"חזרה לעניין. אתה יודע איזה לחש פוטר הטילה?"

"פטרו-משהו, משהו שמגרש סוהרסנים."

"סוהרסנים?! מחוץ לאזקבאן?!"

"והיא סולקה מהוגוורטס?"

"לא אדונילי."

"לפחות היא במרחק שמאפשר פיקוח."

"יש עוד משהו שאתה חושב שהוא חשוב?"

"לא אדונילי. לא בינתיים."

"מעולה. לפני שאתה חוזר - תנוח כאן. התעתקות שכזאת בוודאי גוזלת הרבה מאוד ממך, במיוחד בגילך."

-----

רק עם עלות השחר קריצ'ר אזר מספיק כוחות על מנת לחזור אל הבית העגמומי והישן בלונדון. עוד לפני זה סול הספיקה להתעורר, הרגל שנצבר אחרי שנים של משמרות שהתחילו או הסתיימו בשבע בבוקר.

בניגוד לבקרים של פעם, שהיו מלאי לחץ להתארגן מספיק מהר על מנת להספיק לאכול כיאות ולהקדים למשמרת על מנת לבדוק את האמבולנס לפני הקריאה הראשונה (שלרוב הגיעה בשבע ודקה או בשבע וחמישה), היקיצה המוקדמת לא הייתה מבורכת.

דיי להפך, האמת. זה רק העצים את תחושת היציאה החדה מהשגרה. עד כמה שזה לא היה טיפוסי לעיסוק הרפואי והפרא-רפואי - היא טיפוס של שגרה. מכורה לזה, אפילו. סול תמיד אהבה את הדיוק בפרטים הקטנים של שגרת היום שלה עד כדי כך שרגי לעתים צחק עליה שהיא כבר פיתחה את אהבת השגרה לאובססיה מוחלטת. עד כמה ששגרה של הסתרה ועבודה בשעות אקזוטיות יכולה להיות שגרתית.

לא שסול שמה על זה קצוץ. עד עכשיו, לפחות.

עכשיו היעדר השגרה המוחלט - עזיבת כל מה שמוכר ובטוח-יחסית בשבילה, לקחת את התחת ולעבור לסוף-העולם-שמאלה - מוציא אותה מאיזון.

והיא פאקינג שונאת לצאת מאיזון. זה גורם לשתי הידיים השמאליות שלה לצאת מכלל שליטה, להישרף מהרשת הרותחת של הטוסטר אובן בגלל שהמוח הכמעט-היסטרי שלה טרוד מדיי על מנת להתרכז בלכוון-את-היד-נכון או להתנגש שלוש פעמים ביום עם הבוהן הקטנה בשולחן הקפה בסלון. מיותר לציין שעקב התקריות האלו רגולוס התחיל להרחיק אותה מדברים חמים או חדים והתעקש לשים לחשי ריפוד סמויים על כל הריהוט בבית.

כל זה גרם לסול להרגיש כמו סבתא סיעודית - רק נשאר לשים לחץ מצוקה נייד "למקרה של נפילה".

"פנטסטי".

הפעם, סול שברה צלחת זכוכית בכיור בזמן שניסתה לשטוף אותה,  ורגולוס קם בבהלה ורץ למטבח למשמע הרעש הפתאומי.
"כוס אמכ!", צרחה, "שום דבר לא הולך לי כמו שצריך! אפילו לשטוף כלים אני לא יכולה?!".

"בייב, את צריכה מנוחה במיטה עד ששנת הלימודים תתחיל. בלי בישול, בלי כביסה ובלי שטיפת כלים. את לחוצה ממש וזה דופק לך את הבריאות."
"רג, תודה, אבל לא תודה. אני שונאת להרגיש חסרת תועלת."

רגולוס שוב נתן לה את מבט הדובי הידוע שלו וכרך את הזרועות שלו סביבה.
"את לא חסרת תועלת, את פשוט צריכה לנוח. אפילו כששמוקלר התנכל אלייך ועשה לך את המוות לא היית ככה."

"אני אנוח רק בקבר. אתה יודע את זה. אני היפר אקטיבית מדיי בשביל החרא הזה."
ואז הוא צחק. אותו צחוק שנשמע לא נעים ומרתיע לאחרים, אבל סול הייתה מוכנה לעשות הרבה דברים מפוקפקים בשביל לשמוע אותו.
כולל לרדת לקומות התחתונות, המסריחות משתן והשורצות סוחרי סמים של התחנה המרכזית בתל אביב, המקום היחיד על הפלנטה שיותר גרוע מסמטת נוקטורן ימח שמה.
"תחשבי על זה שעד תחילת השבוע הבא, אני נער הגלימה האישי שלך. אני מנקה, מבשל ומסדר את הבית ואת נחה ורוב המאמץ שלך יהיה לעשות דברים כיפיים."

"כמו מה רג? לרכוב על סוס עד השקיעה?"
"הייתי מעדיף שתרכבי עליי, אבל את מחליטה... גברתי."
///
"מסמכי מטען - יש. השפוטים של אבא שלך התעסקו היום עם הלחשים בגבול, כך שרגולוס אמור לעבור את האנימלשין בלי בעיה ובלי צורך בטיסת סולו של שבוע," אמרה סול לחברתה המודאגת, "מה שנשאר זה להגיע לטירה לשבוע אורייטנציה ולשרוד לבד עם דמבלדור."
"הוא עושה את זה לכולם?" שאלה רעות.
"לא, זה בגלל שאני מורה זרה. משהו עם דברים שהשתנו מאז שהייתי בחילופי סטודנטים. הגיוני סך הכל."
"אני עדיין מרגישה בעצמות שלי שמשהו מסריח שם. וזה הרבה מעבר למה שכתוב בנביא היומי."
"רעות, אל תגידי לי..."
"כן. יכולות הנבואה של אמא מכות שוב."
רעות ירשה משהו מיכולות הנבואה של אמא שלה, אבל היא שנאה להשתמש בהם. עד עכשיו.
"סול, המשימה שאבא שלי נתן לך היא נפיצה. אני... ראיתי שיש גם נערה מעורבת. אחת עם משקפיים וצלקת בולטת. יש לי הרגשה שאף צד לא רוצה בטובתה. במיוחד לא אבא שלי."
"למה שאבא שלך ירצה בכלל משהו מהילדה הזאת? היא נשמעת כמו..."
"אריאן פוטר, שלפי מקורות רשמיים היא השתגעה. אין לי שמץ," ענתה רעות, "תשמרי איתי על קשר, אבל אל תשתפי אותי במה שאת רואה. אפילו לא דרך רגולוס - אבא שלי תמיד חיטט לי בדברים. תני לו דיווחים חלקיים. פשוט תשמרי על התלמידים. ועל רג. ועל עצמך."
"תודה."
"מישהי צריכה להזכיר לך את זה, לא?"

///

רגולוס שוחרר לינשופיה ברגע שהזוג הגיע להוגוורטס. רג שנא את הכלוב - כנפי העורב השחורות שלו, לטענתו, נועדו כדי "להרגיש את הרוח בין הנוצות".

לעומתו, סול הייתה עסוקה עד מעל הראש - פגישות עם מורים, רשימות תלמידים, אסיפת רכילות משנים קודמות ("הם אשכרה העסיקו את הרמאי הזה לוקהארט?!"), ניסוח מערכי שיעור והיכרות עם התפקיד המשני שלה - אחות מרפאה, תחת מאדאם פומפרי. בזמן שהותה בתור תלמידה, היא נמנעה מהמרפאה, תמיד השתמשה בלחשי הריפוי שהכירה מהבית או שיקויים נוגדי כאבים שתמיד היו במלאי האישי שלה. רק פעם אחת היא נאלצה לפקוד את המקום - אחרי שהאידיוט ההוא מרייבנקלו חבט במרביצן שהכה בראש שלה בטעות. היא מעולם לא אהבה קווידיץ' בכל מקרה.
היא נחרדה לשמוע שבענייני המרפאה, אין כל בדיקה תקופתית לתלמידים (אפילו לא פעם בכמה שנים!), אין שיעורי חינוך מיני ("הם בטח חושבים שזה התפקיד של ההורים") וכמות מדאיגה של שיקויים משרי הפלה ("לא משתמשים פה באמצעי מניעה?!"). לעזאזל, אפילו קונדומים אין, וסומכים על התלמידות שישתמשו בשיקויים ולחשים ("שכחו שזה לא עוצר מחלות מין"). לפחות היה מלאי של תחבושות וחומרי הסברה על מחזור חודשי - כנראה שבזה הם לא סמכו על ההורים.
מאדאם פומפרי, שעלתה על הלם התרבות שחשה סול, אמרה שזאת הוראה מגורמים מחבר המנהלים - מי שהם לא יהיו. מתברר שחבורת הורים עשירים מפקחת על הנעשה בהוגוורטס והיה להם סבבה לשמר את המצב ככה למרות שהאחות המנוסה אמרה להם במשך עשורים שזה רעיון מטומטם.
"במיוחד בלי בדיקות תקופתיות!" אמרה, "יש כאן כמה וכמה תלמידים שהפציעות הישנות שלהם מסריחות מהורים מתעללים!"
"זה מדאיג." הסכימה סול.
"אין לי בכלל מה לעשות חוץ מלשים תחבושת או אפיסקי," נאנחה פומפרי, "הבת שלי סקיבית ומטפלת בילדים כאלו בעולם המוגלגי. כאן בכלל אין לנו כלום. מה שאני יכולה זה לסתום לגבי מה שהילדים מספרים כדי לשמור אותם רחוק מהצרות."
///
הלם נוסף, מסוג אחר, הושת על סול לאחר שיחה נוספת עם מנהל הוגוורטס.
הפעם, על תלמידה ספציפית.
אריאן פוטר.
רוב השיחה לא היה בעצם שיחה, אלא זיכרונות מהגיגית.
בית הרוס, תינוקת מצולקת, ילדה רזה ומצומקת שמתחמקת מהמוות פעם אחרי פעם לבד ("ולמה אתה לא עוזר לה, אידיוט?!").
והמבט המבוהל בעיניים של הילדה כשהיא סוחבת את הגופה של סדריק דיגורי.
זה לא מבט של פסיכוזה, היא ראתה מספיק כאלו.
זה מבט על המסלול המהיר לסיוטים בלילה. כמו שיש לה ולרג.

"הילדה בצרות." היא סיכמה לאחר היציאה מההגיגית.

"יותר כמו סכנה מתמדת." הוסיף המנהל הזקן.
"ומה, בתור המורה שלה, נדרש ממני לעשות?" שאלה סול בחדות.
"ישר ולעניין, לא כן? מה שנדרש לעשות הוא לתגבר אותה ולתת לה שיעורים פרטיים. התגוננות מכוחות האופל זה התחום החזק שלה, אבל בגלל שאין לה יותר מדיי ברירות. היא חייבת להיות מוכנה לכל תרחיש."
"נשמע כמו המוטו של היחידה שלי בצבא."
"את אחות, פא-רא-מיי-די-קית וחיילת לשעבר. את באת לתפקיד הזה בנס. אילולי את הייתי צריך להכניס מישהי מהממשלה, ואני מניח שיצא לך לקרוא גיליון של הנביא היומי."
"למזלך, אני באה ממדינה שאף אחד לא סומך בה על אמצעי התקשורת."

"אז את מסוגלת להאמין שלורד וולדמורט חזר."
אפילו אחרי שנים של קריאה בשמות לעג יחד עם רג, קריאה בשמו המלא של פני נחש עדיין גרמה לה לרצות להקיא.

"יותר ממסוגלת. מאמינה בכך."
"אז הגענו להסכמות."

הפרק הקודם