וויקטואר. כן, זאת אני.

נ.מ טדי

נשארתי ברציף כדי לחפש תליון של אימא שלי שנפל לי.

הוא אחד הדברים שהכי חשובים לי בעולם!

ואז....

נתקעתי בוויקטואר וויזלי. 

ה-וויקטואר וויזלי.

וויקטואר, אין מה להכחיש, יפה מאוד.

למרות שרבים יכחישו, היא בעצם ׳אלילת הבנים׳ של הוגוורטס, למרות שהיא לא יודעת את זה.

השיער היפהפה שלה, בצירוף עם העיניים הכחולות הגדולות, הריסים הארוכים, הגוף הדק והקטן, היא יפהפייה.

אבל מה שמוריד את המעמד שלה הוא שהיא... כזאת.... חנונית. גוד גירל.

הגוף שלה ממש דק וקטן, ולצערי התנגשתי בו והפלתי את אותו הגוף.

מתוך אינסטינקט תפסתי את וויקטואר והעמדתי אותה.

״היי וויקטואר!״ אמרתי בשחצנות.

היא לא הסמיקה, או כל דבר אחרת שבת הייתה עושה אם אני הייתי מתנגש בה.

״היי.״ היא אמרה בנוקשות.

״מה קרה? למה את עדיין פה?״ שאלתי אותה בטון נחמד, מנסה לא לראות איך הריסים הארוכים שלה מרפרפים ואיך שיערה היפהפה גולש על כתפיה.....

לא, לא! אני חייב להתאפס! זאת החנונית! זה ממש לא משנה אם היא יפה.

הצטללתי.

״לא עניינך.״ אמרה לי בכעס.

צימצמתי את עיניי בבלבול.

אף בת עוד לא דיברה אליי ככה.

״סליחה?״ שאלתי.

״מה ששמעת!״ הטיחה בי.

״וויקטואר?״ הסתכלתי עליה בהלם.

״מה אתה רוצה?!?!״ שאלה בחוסר סבלנות.

״כלום, אוקיי? ביי!״ צעקתי עליה.

לרוע מזלנו, או שבעצם למזלנו, מצאנו באותו רגע את הדברים שלנו.

הרמתי את התליון אשר בתוכו הייתה תמונה של איש גבוה, שנראה מאוד נחמד, של אישה צעירה בעלת שיער בצבע ורוד מסטיק, ותינוק שמנמן בעל פלומת שיער תכלכלה.

וויקטואר הרימה צמיד עשוי משיערות יפהפיות וכסופות.

התחלנו ללכת בשתיקה בשביל שמוביל להוגוורטס.

כשהגענו תפס אותנו פילץ׳.

״אהה! תלמידים מאחרים! עונש! מחר בשעה חמש!״ צווח בגיל ודילג משם.

״אוף!״ רטנתי.

״לעזאזל!״ רטנה וויקטואר.

עלינו אל חדר המועדון, והושטתי יד כדי לעזור לוויקטואר לעלות.

היא לא לקחה את ידי ואני הזעפתי פנים.

שנינו טיפסנו אל החור שמאחורי התמונה, ואני נישקתי את אמיריל, חברתי, כאילו, ממש-ממש חברה שלי.

אז למה, דקה לפני שנרדמתי, צצה מולי דמותה של וויקטואר?

הפרק הקודם		הפרק הבא