נוויל

תקשיבו, אני לא המנהלת היחידה.

גם ליאור(Laor) היא הכותבת והמנהלת.

ותודה שקראתם ואתם קוראים את הפאנפיק!!!!! 

ראיתי את אבא ואימא צורחים בכאב.
אני לא הבנתי למה.
ראיתי ארבעה אנשים מפחידים, אחת שנראית מטורפת לגמרי, עם תלתלים שחורים, ושניים עם שיער שחור חלק שהיה מסודר בכל כך הרבה ג׳ל, שאפשר להיחנק! והיה גם אחד, צעיר, מנומש, עם שיער בצבע קש.
המטורפת כיוונה את השרביט שלה, כבר למדתי לזהות שרביטים, על אימא ואבא, ופרצי אור יצאו.
אימא ואבא שוב צרחו.
אני, ממקומי המוגן מתחת לשולחן, איפה שלא יוכלו לראות אותי, החלטתי.
האישה הזאת רעה, אסור לי להתקרב אליה.
היה נראה לי שהתחבאתי יותר משעתיים עד ששמעתי קול מוכר ויצאתי ממחבואי,
ראיתי את סבתא, אומרת לעצמה "אוי! אוי! הבן שלי!! עזרה!!!" היא קלטה אותי בעיניה והיא התקרבה אליי ושאלה אותי:
״נוויל, נוויל, מה קרה? למה אמא ואבא שלך על הרצפה? אתה בסדר?" 
לבסוף היא הרימה אותי ושנינו יצאנו החוצה.
במהרה הגיעו כל החברים של ההורים.
חוץ מזוג אחד והילד שלהם.
הם היו זוג יפה, אבא עם עיניים חומות ושיער שחור פרוע, ומשקפיים.
אימא עם שיער אדום ארוך ויפה ועיניים ירוקות.
הילד שלהם היה בגיל שלי, ושנינו היינו חברים הכי טובים.
קראו לו הארי.
לאבא קראו מיימס...ריימס....דיימס....ג׳יימס!
קראו לו ג׳יימס.
ולאימא קראו לילי.
הארי היה עם עיניים כמו של לילי, והשאר כמו של ג׳יימס.
בפגישה האחרונה הגיע הארי יחד עם האגריד, והפעם נוספה להארי צלקת בצורת ברק.
מצחיקה כזאת.
הפעם לא ג׳יימס, לא לילי, ולא הארי הגיעו.
לא הבנתי למה.

		הפרק הבא