הוא תמיד אהב אותה

ג׳יימס תמיד אהב אותה.

מאז שנתקלו בתחנת הרכבת למד לזהות את שיערה האדום בעל הריח המתוק, ועיני הברקת הנוצצות.

הוא אמר אז סליחה והסמיק.

היום הוא מצטער שלא אמר יותר.

רק בשנתו השלישית הוא סוף כל סוף אזר אומץ, וניגש אליה.

הוא פתח בפניה את ליבו.

והיא סירבה לו.

באותו הרגע הרגיש כאילו עולמו חרב עליו.

למה זה לא היה יכול להיות כמו בסרטים?

כל יום הוא שב וביקש ממנה.

כל יום שב ושיטח לפניה את כבודו העצמי, והיא ריסקה אותו כל פעם מחדש.

כל יום היא שברה את ליבו.

ולמרות זאת הוא לא הפסיק, ולא התייאש.

לא קיבל את סירובה.

הוא השתנה בשבילה.

היא לא ראתה זאת.

לבסוף, לאחר הרבה זמן, הרבה שנים, היא הסכימה.

לא היה מאושר ממנו בעולם.

וכששפתותיהם נפגשו, הוא לא הרגיש אושר.

הוא הרגיש, בפעם הראשונה זה שנים רבות, תקווה.

תקווה קטנה שמאירה את החושך הגדול והאפל.

כי ג׳יימס תמיד אהב אותה.