וולדמורט הרשע מרשיע ומורשע

הארי פוטר המבולבל, שבדיוק עמד לעבור לפרק שמדלג תשע עשרה שנים קדימה מהפרק הקודם בספרה השביעי של ג'יי קיי רולינג, הופיע בתוך היכל משונה והתקשה מאוד לעכל את המחזה שלנגד עיניו.
"מה לעזאזל?!" צרח הארי. "אני לפני רגע הייתי- מה?"
מלאך המוות הביט בילד הנבחר בחיוך.
"ברוך הבא," המלאך הרים ידיים פתוחות. "להיכל הנשמות הנאשמות. סטגדיש."
"רגע, אז אני מת?" תהה הארי. "איך יכולתי למות? בסך הכול דיברתי במשרד עם הדיוקן של פרופסור דמבלדור."
"נשמה טובה," אמר מלאך המוות. "היה מרתק לפגוש אותו פנים אל פנים. אל דאגה. אינך מת."
"אז מה אני עושה פה?" שאל הארי, ואז הסתובב להביט מאחוריו. "ומה וולדמורט עושה פה?"
"האם זכרונך אינו צלול? הבסת את טום רידל, וכעת הוא יושב פה בכיסא הנאשמים, ואמור לקבל את גזר דינו. אלא... שהוא הטיל ערעור על דברנו. ערעור, שטוען כי אתה בן האדם הרשע ביותר בעולם, ולא הוא."
"רגע, מה? לא. אני לא רשע! אני לא עשיתי שום דבר!" אמר הארי בגוננות, והעיף עוד מבט מפוחד אל וולדמורט, שהשיב לו מבט מלא שמחה לאיד.
"טום רידל," מלאך המוות פנה אל וולדמורט. "מה טענותיך כלפי הארי ג'יימס פוטר?"
וולדמורט חייך חיוך רחב, ואז כיחכח בגרונו ופתח.
"השחתת פריטים עתיקים ויקרי ערך, גניבה, רצח, תקיפת מורים ושימוש בקללות שאין עליהן מחילה."
"לתקוף מורה זה פשע!" ציטט סטיב בקול נרגש.
"סטיב, אל תהיה מביך!" אמר המלאך שלידו בקול נרגז מהרגיל. "זה ציטוט מהסרט! לא מהספר!"
"הסבר את דבריך," אמר מלאך המוות. "העלית נושאים כללים ומאוד חסרי בסיס לגבי מעשיו של הארי פוטר. פרט בבקשה."
"הו, אני אפרט," אמר וולדמורט. "אני אתחיל בהשחתה הנוראה... הארי פוטר, הנער הצעיר שלפניך, אומנם נראה כמו נער תמים שלא הזיק כלל בחייו, אך אתם כולכם טועים טעות חמורה. מייסדי הבתים של בית הספר הוגוורטס החזיקו ברשותם חפצים יקרי ערך בעלי משמעות עמוקה ביותר מבחינות רבות. אין שניים מסוגם של אותם חפצים שערכם לא יסולא בפז – ספלה של הלגה הפלפאף, עטרת החכמה של רייבנקלו, וכמובן, הקמע של סלאזר. הנער הצעיר שעומד לפניכם השמיד את כולם, אחד אחרי השני."
"היי!" קרא הארי בקול נזעם. "אתה הפכת אותם להורקרוקסים! איך עוד הייתי משמיד אותך!"
"אני לא מזהה מטרה זאת כנעלה או כבעלת מוסר. השמדה. רצח. רוע," אמר וולדמורט. "אני אומנם כן השתמשתי בהם כהורקרוקסים, אך אתה זה שהרס אותם. אני בכלל הגנתי עליהם באותה הזדמנות שיצרתי קסם אפל זה – מנעתי כל דרך טבעית לפגוע בחפצים אלה, משריטתם ועד השלכת מבניין בעל מאה ושמונה קומות. בנוסף גם הורקרוקס נוסף שלי, יומני מבית הספר, קרא הארי מבלי שום אכפתיות כלפי יומן פרטי של אדם, מלבד העובדה שהשמיד אותו."
"לא היה כתוב בו כלום! וחוץ מזה, זה ממש לא הוגן," מחה הארי. "ההאשמות האלה לא אומרות כלום, ועוד מפיו של-"
"-גניבה," המשיך וולדמורט בהתעלמות מוחלטת מהנער הנרגז שלידו. "של חרבו של גריפינדור מידיהם של הגובלינים אשר חישלו אותה בעצמם, מה שעירב גם פריצה לבנק השמור ביותר בעולם ושימוש באותה חרב להשמדתם החפצים שהזכרתי."
מלאך המוות הינהן בהתרשמות.
"הארי פוטר התנסה פעמיים בחייו ברצח," המשיך אדון האופל בתחושת ניצחון. "פרופסור קווירניוס קווירל היה קורבנו הראשון של הארי."
"הוא שיתף איתך פעולה!" צרח הארי.
"האיש המסכן נרצח בעינויים על ידי הארי, שככל הנראה השתמש בקסם אפל שגורם לידיו להפוך את כל הנוגע בו לאפר."
"אני לא עשיתי את זה," אמר הארי בחשיקת שיניים.
"והאם העובדה שפרופסור קווירל אינו היה חף מפשע מסייעת לצידו של הארי?" שאל מלאך המוות.
הארי חייך בניצחון והביט בוולדמורט.
"אין זה משנה," אמר וולדמורט. "העובדה שכבר בגיל אחת עשרה הוא ביצע מעשה רצח היא כבר מזעזעת. חשוב לציין שאפילו אני, לא הספקתי להגיע להישג הזה בגיל כה צעיר. היכולת שלך, מלאך המוות, להציץ במאורעות העבר יספקו לך כבר את ההוכחה לכך."
"רגע, אתה מלאך המוות?" אמר הארי בהפתעה.
"כן, מי חשבת שאני? באגס באני?"
"אה... בכל מקרה, תודה על הגלימה!" אמר הארי בקריצה.
"מנסה להתחנף, מה?" האשים וולדמורט. "זה לא יעזור לך במיוחד... בהתחשב בעובדה שאתה גרמת למותו של משרתי הנאמן, פיטר פטיגרו."
"איך בדיוק?" חקר הארי.
"אתה גרמת לו להיות חייב לך, והוא שלח יד בנפשו כדי לכפר על עוונו. והכול באשמתך!"
"חה, חה! סטגדיש!" קרא סטיב בהתלהבות. "כי הוא התאבד בזה שהוא חנק את עצמו עם היד שלו!"
וולדמורט גילגל עיניים.
"ובהמשך למה שאמרתי מקודם על פרופסור קווירל, זו לא הייתה הפעם האחרונה שהארי פוטר תקף מורים. אל פרופסור לוקהרט בא הארי הצעיר שנה לאחר מכן, ובאיומים הובילו אל חדר הסודות, שם גם גרם למחיקת זכרונו."
"זאת הייתה אשמתו של לוקהרט," אמר הארי בניסיון ליחס.
"זוכרים במקרה את פרופסור סנייפ?" הוסיף וולדמורט.
מלאך המוות הינהן.
"ביקר פה לפני שעה ורבע. הייתה איתו תעלומה גדולה לאן הוא יישלח."
"זאת לא הנקודה," אמר וולדמורט. "הארי תקף אותו ביחד עם חבריו המבחילים המבחילה בערבה המפליקה. בשנתו החמישית הוא אף הוסיף בתקיפת מורים, כששלח את פרופסור אמברידג' אל היער האסור, נחלת הקנטאורים, שם היא כמעט נהרגה על ידיהם."
"אמרת משהו על קללות שאין עליהן מחילה," אמר מלאך המוות. "מתי קרה דבר כזה?"
"אני בדיוק מגיע לזה," חייך אדון האופל, והביט ישירות במוות עטוי הברדס שבמעלה המבנה. "הארי עשה שימוש בקללת הקרושיאטוס במסגרת ניסיונו לפרוץ לגרינגוטס, ובקללת הקרושיאטוס על אחד מהאחים קארו, שדרך אגב היה מורה גם הוא, מה שמצטרף לרשימת תקיפות המורים. כל הדברים שעד עכשיו הזכרתי יספיקו על מנת לתת בסיס חזק לערעור שלי. אך יש לי עוד דברים בודדים להוסיף לחיזוק טענתי, רק למקרה שעוד לא השתכנעתם."
"אני לא מאמין ש-" התחיל הארי להגיד, ואז נקטע מיד שוב על ידי אויבו המושבע.
"-סיוע לפושע מבוקש, סיריוס בלק, הריגת יצור מיוחד במינו שלא נשארו ממנו רבים – בסיליסק, הורה לנוויל לונגבוטום לרצוח את נגיני, אותה אחת שלטענתכם הייתה אישה בעבר-"
"-רגע, מה לעזאזל? מה אמרת עכשיו?" אמר הארי מוכה התדהמה.
"תקרא את הפרק הראשון של הפאנפיק, הכול מוסבר שם," אמר מלאך המוות בחוסר סבלנות.
עכשיו וולדמורט היה מבולבל.
מלאך המוות נאנח.
"אין זה משנה. מה שמשנה הוא, שהגעתי להחלטתי."
כולם עצרו את נשמתם, גם המלאכים.
"אתה, הארי פוטר, ואתה, וולדמורט," מלאך המוות נעצר לכמה רגעים כדי לספק דרמטיות. "שניכם האנשים הכי רעים בתולדות ההיסטוריה האנושית. שניכם תרצו את הנצח הקרוב בחדר העינויים הפרטי שלי. כי על פי החישובים שלי," מלאך המוות שלף מחשבון חבוט למראה. "יש לכם את אותו ניקוד בדיוק בכמות הרוע. הארי פוטר – אתה רשאי ללכת."
"מה ללכת?" אמר הארי המבועת. "לאן?"
"חזרה לאיפה שהיית לפני שהופעת פה. מה השאלה?"
"רגע, אז אני לא נענש?" תהה הארי.
"אתה כן, רק עליך לחכות..." מלאך המוות אמר בקול מבשר רעות.
"לחכות? לחכות למה?"
"לחכות..." המשיך מלאך המוות בדרמטיות.
"למה לעזאזל?!"
"אוף, טמבל. אתה לא מבין רמזים... התכוונתי שאת עונשך תרצה כאשר תמות באמת!"
"אה," אמר הארי, שבאמת הרגיש כמו טמבל גמור. "טוב, ביי?"
מלאך המוות הקיש באצבעותיו.
"ביי," לקול הנקישה לא נותר זכר לאותו נער צעיר בעל גורל רע ומר שעמד שם קודם לכן.
וולדמורט חייך והביט במלאך המוות בשביעות רצון.
"אז לצאת אל חדר העינויים?" הוא שאל.
"מדוע אתה כל כך מרוצה מעונשך המר," שאל מלאך המוות. "אתה תקבל עינויים איומים מידי המוות בכבודו ובעצמו, ותהיה תקוע בחברתו של האדם השנוא עליך ביותר לנצח."

"נכון," אמר וולדמורט. "אבל יש לך טעות אחת. לא אני אהיה תקוע עם הארי פוטר. הארי פוטר... הולך להיות תקוע איתי."

סוף.

הפאנפיק מדורג PG מטעמי... נו, מוות. וכמובן ונדליזם.

הפרק הקודם