סיפורו של ערפד אחד

פרק 2: קארלייל

הערב הגיע מהר מאוד. הבחור הגיע אל מרכז העיירה שם התאספו גברי העיר כשבידיהם אלות, מקלות ברזל וכל נשק שיכלו להשיג. חלקם אחזו בלפידים בוערים. "קדימה אחריי!" קרא הבחור והוביל את כולם אל מקומם של היצורים צמאי הדם.

מתוך כל המהומה, הבחור מצא את עצמו לבדו רודף אחרי אחד מהיצורים. לפתע היצור נעצר ופנה אליו. הבחור קפא במקומו. היצור זינק ונשך את הבחור בצווארו. לפתע נשמעו קולות רבים. היצור נמלט והבחור מיהר אל אחת הסמטאות. הוא התחבא בין האשפה, ידו מונחת על צווארו המדמם.

"מה קורה לי?" הוא מלמל. הכאב היה בלתי נסבל. אש בערה בכל גופו והוא נשך את שפתיו כדי לא לצרוח. הוא רק רצה שהכל יפסיק. הכאב, האש, לא אכפת לו אפילו למות רק שהכל יפסיק.

"מישהו ראה את הבן שלי?" שאל הכומר את האנשים העייפים ששבו מהמרדף חסר התועלת. הם לא הצליחו להרוג אף אחד מהיצורים, הם רק איבדו את אנשיהם וחזרו עייפים ומאוכזבים. כולם השיבו  ב-"לא, לא ראינו" או "אולי הוא נהרג". הכומר הדואג שב הביתה לחכות לבנו היחיד.

מספר ימים חלפו מאותו לילה גורלי. הבחור פקח את עיניו והביט סביבו. הכאב פסק, אבל לא היה נראה לו שהוא מת. הכל נראה חד יותר וגם נשמע חד יותר. הוא בחן את צווארו באצבעותיו. הוא לא חש בסימן נשיכתו של אותו יצור, אך הוא חש שצווארו קשה כמו אבן. הוא הביט בזרועותיו וגם הן היו קשות כמו אבן ולבנות. לפתע הוא הבין הכל. הוא הפך לאחד מהם. הוא בדיוק כמו היצורים צמאי הדם.

הוא החליט למהר אל ביתו. הוא לקח פיסת נייר שמצא על השולחן וכתב:

אבא,

אני מצטער אם הדאגתי אותך, אני בסדר.

עזבתי אחרי אותו לילה לנסות את מזלי בעולם, אולי אמצא אישה כמו שרצית.

לא אוכל להחליפך בכנסיה, תמיד ידענו שזה לא אני.

מצטער ואוהב מאוד,

בנך,

קארלייל קאלן.  

קארלייל חמק החוצה במהירות. הוא הגיע למרכז העיירה ולפתע קפא במקומו. הריח שהריח היה חזק וצרב את גרונו. אנשים חלפו על פניו, נמלטים ממנו. הוא הריח את דמם.

קארלייל נמלט אל היער ונכנס פנימה כמה שיותר עמוק. הוא רצה להיות רחוק מבני האדם. ריח דמם פיתה אותו לתקוף, אך הוא לא רצה להיות רוצח, זה פשוט לא היה הוא.

לפתע הוא שמע צליל פרסה. צבי הופיע מולו. בעל החיים בחן אותו בעיניים חומות מבוהלות במקצת. קארלייל נע בזהירות ואז זינק. הוא הרג את הצבי במכה אחת. "מצטער" הוא מלמל כשנעץ את שיניו בגופו והחל לשתות את דמו.

קארלייל החל לשוטט ביער, ביתו החדש, בתקווה שיהיה רק זמני. הוא הגיע לנחל שזרם במעבה היער. קארלייל קרב אל המים, מהסס מעט ובחן את בבואתו. עיניו נפערו בתדהמה למראה פניו החלקים, היפים ועיניו שהיו חומות בעבר כעת בערו בפניו בצבען האדום.

הוא נזכר שקרא על יצורים אלו בספריו, אך כשיצא לרדוף אחר היצורים שתיאר אביו, לא חשב שמדובר בהם. עכשיו הוא ידע מה הם  היו, מה הוא נהיה כעת, הוא נהיה ערפד, קארלייל קאלן הערפד.

הפרק הקודם		הפרק הבא