נשמות משתוללות

ג'יימס הביט, מוטרד, בפניו השלוות של הארי הקטן.

קמט דק כבר החל להסתמן בין גבותיו בכל פעם שכעס או נעצב, הדאגה שריככה את תווי פניו המסותתים, הפכה את מבעו לרך יותר.

יד חיוורת נכרכה סביב מותניו, לילי התקרבה אליו, מביטה גם היא בתינוק הנם.

ג'יימס הצמיד אותה אליו, ומבטו נותר מהורהר, ספק מוטרד ספק נוגה.

"ג'יימס?" לילי הרימה אליו את פניה, "כן, אהובה" חיוך חמים מתח את שפתיו כשהשפיל מבט אל עיניה הירוקות, החיוך לא הוליך אותה שולל.

"אתה מוטרד" קבעה , והעננה שבה וכיסתה את פניו, הוא התיישב על כיסא העץ הכהה, "אני יודע" הוא אמר והשתתק, "אני כל כך מפחד" הודה לאחר כמה שניות של שקט.

ג'יימס החווה בידו על הארי , שפתח את עיניו הירוקות, שב ועצם אותן.

"הוא לא יצליח"לחשה לילי. שניהם ידעו מי זה הוא .

היא רכנה אל העריסה, ונישקה את פנים ידו הקטנה של הארי. כהשיבה אליו את מבטה, הבחין פתאום ג'יימס בשינוי שחל בה,

קמטי חיוך ריככו את זוויות עיניה, וברק הופיע במבטה הירוק בכל פעם שהביטה בהארי, ג'יימס הכיר את הברק הזה, הוא היה מרצד דרך קבע בעיניה של אמו.

ואם זה לא אושר, חשב ג'יימס, אם זאת לא התגלמות האהבה, הוא לא יודע מה כן.

"הוא לא יצליח" אמרה לילי שוב, נעמדה והביטה בהארי ברוך "אנחנו מוגנים בכל כך הרבה אהבה"

חיוך האיר את פניו של ג'יימס, הוא התרומם ועטף את אשתו הקטנה בזרועותיו,

"איך זכיתי בך" לחש באזנה "תגידי לי איך"

לילי עצמה עיניים בעונג כששפתיו ליחכו את זווית אזנה, ואת שפעת שערה האדום.

היא שילבה את זרועותיה בזרועותיו, ולחשה לאצבעותיו בין הנשיקות, "אני אוהבת אותך כל כך"..

...

משם ג'יימס זכר הכל במעומעם, רעש נורא זיעזע את הבית, שניהם נבהלו כל כך כשקול נפץ חדר אל הרגע היפה שלהם.

ג'יימס עזב את לילי ורץ החוצה, שולף את שרביטו.

"לילי! קחי את הארי ורוצי מכאן! זה הוא!" צעק כשזיהה את הדמות שעמדה בפתח, חיוך חסר שיניים נמתח על פניה הלבנות.

"לכי!" צרח ג'יימס , נחרד "רוצי! אני ארחיק אותו!"

השטן בגלימה השחורה צחק כשכיוון אליו את שרביטו מתחתית המדרגות, אצבעותיו הלבנות יציבות על השרביט, ג'יימס נאלם דום לשבריר שניה, שניה שעלתה לו בחייו.

"אבדה קדברה!"

הבזק אור ירוק, לילי , הארי, סיריוס, רמוס, זנב תולע רועד בגבו אליו, וגופו של ג'יימס צנח חרש על השטיח.

ופתאום היה הכל רחוק מאוד וקרוב, פתאום ג'יימס ריחף בלי גוף, מעל מיטתו של הארי, צופה באהובתו עורמת חפצים מול הדלת, שומע את הצחוק הנוראה מתקרב.

ג'יימס לא הצליח לזוז כשהדלת נפרצה, כשלילי פרשה את זרועותיה להגן על בנם.

-לא את הארי, בבקשה לא את הארי

-עמדי בצד, ילדה טיפשה, עמדי בצד ועכשיו

-לא את הארי, בבקשה לא! קח אותי ! הרוג אותי במקומו!

-זאת האזהרה האחרונה-

-בבקשה! רחמנות.. רחמנות..לא את הארי! בבקשה, אעשה כל דבר!

-זוזי הצידה, טיפשה-

הבזק אור ירוק העיף אותה לאחור, גופה נשמט על הרצפה כמו קליפה ריקה, אבל היא , לילי האמיתית, ריחפה לפתע לצידו.

החיבוק שלהם היה יותר ממגע, יותר ממילים, כששניהם הביטו בעיניים קרועות בוולדמורט מניף את שרביטו בפעם השלישית.

והם נהיו נשמות משתוללות מזעם, מכאב, מתגלגלות זוז בזו בייסורים, שורטות וצורחות ושונאות , ואוהבות כל כך.

נשמטות על הקרקע כשהבזק פוגע בבנם, בייצור הקטן והענוג שאיחד את שניהם, גונחות בהקלה כשחתך נפער במצחו.

חתך ותו לא.

הארי בכה והם צחקו כשוולדמורט הושלך אחורה ונעלם.

שתי נשמות מזיעות, מאושרות, מלופפות זו בזו, בוכות את אובדנן, שמחות את קורבנן.

ואילו הארי היה אוצר בתוכו את כמות האהבה שנפלטה לאוויר באותו הלילה, אולי היה הכל נראה אחרת.