כעבור כמה שנים...פנלופה

נ.מ.: פנלופה

בשלב ההוא אני נשבעת שלא ידעתי מה לעשות אז חשבתי מהר, קודם כל על הילדים ואח"כ הקפה שכ"כ חיכיתי לו.

" הוגו אתה תישאר פה ותביא לי אספרסו כמו שאני אוהבת, אני "אטוס" הביתה" קרצתי ואמרתי. " טוב, אל תשכחי את זה!" הוא אמר לי וזרק אליי בקבוק מים. רצתי לשדה שמאחורי המאפיה וכשהגעתי שפכתי עליי את כל תכולת הבקבוק ועליתי לאוויר. טסתי הכי מהר שאני יכולה, חשבתי על הילדים האהובים שלי ועל הוגו, על אמא שלי, לוצ'יה ועל אבא שלי ליאופולד, וטיק טק הגעתי הביתה, שמעתי משם צעקות אז ישר נכנסתי.כלומר התכוונתי להיכנס אבל אז  ראיתי שהתיק שלי לא עליי. זה ממש לא טוב. הדלת של הבית שלנו היא דלת ממש מוזרה ואי אפשר לפתוח אותה רק עם המפתח. אז הלכתי לחלון של חדר הכביסה. חשבתי להיכנס דרך החלון אבל נזכרתי שאני לא רזה כמו שהייתי צעירה. דפקתי על החלון של הסלון בתקווה שמישהו מהילדים ישים לב. ראיתי שפיטר ממש בוכה ושניקול על סף בכי. אני חושבת שניקול שמה לב אליי אבל אז היא ראתה יונה והיא חשבה שזה מקור הרעש. הלכתי לכניסה וישבתי על המדרגות, חסרת אונים. שכבר חשבתי שמשהו ממש נוראי קרה ראיתי את הוגו הולך לו בכיף שלו עם התיק שלי ושתי כוסות קפה ביד. "הוגו, מה הולך? אני מחכה פה כבר מלא זמן כי המפתח בתיק שאצלך ואי אפשר לפתוח את הדלת מבפנים ואני מפחדת שמשהו נוראי קרה!" צעקתי עליו, אבל לא הייתי כל כך עצבנית אלא בעיקר מפוחדת.

"אוי מותק, את לא זוכרת שהחלפנו את הדלת המוזרה בדלת רגילה?, היית יכולה פשוט לדפוק" הוא אמר לי. אוי סתומה שכמוני! איך יכולתי לשכוח את זה. נכנסנו הביתה, ניקול הייתה בסלון, היא טאטאה ערמות של אפר. "אוי ניקול מתוקה שלי, מה קרה?" שאלתי אותה."אמא?, למה פיטר חסר אחריות? כאילו הוא שיחק במשחק מדעים הזה שלו ופתאום זה התפוצץ וכל החדר שלו עלה באש ו-ומלא דברים נשרפו ואני כעסתי כי הוא ביקש ממני לעזור לו אבל אני הייתי צריכה ללכת לסטודיו ובמקום לעזור לו ולנחם אותו על זה שהחדר שלו שרוף אני צרחתי עליו כמו מטומטמת!" היא אמרה והתחילה להיתייפח חרישית "אוי מותק בואי הנה" אמרתי ונתתי לה חיבוק. "ניקולי איפה פיטר?" שאלתי אותה. "בחדר שלכם" היא ענתה לי. התחלתי לעלות במדרגות לחדר שלנו והוגו נשאר לנחם את ניקול. דפקתי על הדלת של החדר שלנו."פיטר מתוקי זו אני אמא" אמרתי לו. הוא פתח לי את הדלת. החולצה שלו שזכור לי שהייתה לבנה הייתה אפורה-מפוחמת. "אמא, למה עכשיו כל החדר שלי שרוף בגלל המשחק הזה? למה? למה המקום היחיד שהיה לי, שלי ושאני יכולתי לעשות בו מה שאני רוצה ואיך שאני רוצה נהרס?" הוא אמר לי, הוא היה ממש עצוב ועצבני. אני אף פעם לא ראיתי אותו ככה. "אוי מתוק שלי, בוא לכאן" חיבקתי אותו חזק. הוא התמסר לחיבוק שלי. הוא היה צריך את זה. "תסתכל על זה בצורה החיובית, תוכל לרהט ולעצב את החדר שלך מחדש, הרי ממילא לא ממש אהבת אותו נכון?" אמרתי לו, מנסה לשדר קצת אופטימיות. "כן אבל זה עדיין היה החדר שלי..." הוא אמר בנימה עצובה. "בוא נרד למטה לראות מה אפשר להשאיר ואיזה רהיטים חדשים צריך לקנות". אמרתי לו. "טוב בואי" הוא אמר וירדנו. הוגו וניקול המשיכו לנקות אז קראנו להם לבוא לחדר של פיטר. "וואוווווווווו" כולם אמרו, זה היה מחזה נוראי. הכל היה שרוף חוץ מהארון בגדים. הכל היה בצבע אפור(שזה הצבע השנוא עליי, בגלל המשחה האפורה שאמא שלי הייתה שמה לי על השיער) "אוקי אז צריך לקנות: מיטה,שולחן, כוורת ותמונות ונראה לי שגם קצת בגדים אני צודקת?" ניקול אמרה. "כן מתוקה נראה לי שאת צודקת". התקשרתי לאמא שלי להודיע לה וכמובן גם לאבא שלי, אני מניחה שהם ירצו לעזור לנו בקנייה של הרהיטים וכו'. בואו אני אספר לכם קצת עליהם. אמא שלי, לוצ'יה, בת כמעט 60, הבן אדם דאגן ובו זמנית מפזר טוב. היא הייתה מנגנת בתזמורת הפילהרמונית אבל היא יצאה לפנסיה. אבא שלי, ליאופולד, הוא הבן אדם הכי אופטימי בעולם, הוא משתייך לעם כלשהוא שאין לו שם ובזכות זה יש לי ולו את כוחות העל שלנו!. הם צריכים לקחת טיסה בשביל להגיע אלינו כי הם גרים יחסית רחוק ואין להם מכונית והם לא אוהבים רכבות כי זה עושה להם בחילה. נחכה שהם יגיעו...

היוש..... הנה עוד פרק, מה אתם חושבים?

הפרק הקודם		הפרק הבא