צפרדעי שוקולד

הוא היה קוסם גדול, כך הם אמרו, אבל משוגע.

קוסם מוכשר, הם אמרו, אבל מוזר.

קוסם חכם, אבל קוקו, זה מה שאמרו.

קוסם אדיר, אבל קצת תמהוני, אמרו.

והוא שמע אותם. 

אבל לא היה לו אכפת.

הוא סנילי, חשבו עליו, ונישלו אותו מהקסמהדרין.

הוא מזדקן, מילמלו עליו, והוא כבר לא היה מאגוומפ עליון.

אתה מטורף, אמרו לו, והוא הסתלק מהוגוורטס.

הם לא האמינו לו.

הם לא הקשיבו לו.

והם נשאו בתוצאות.

אבל לא היה לא אכפת.

הם התחננו לעזרתו,

למחילתו,

לתמיכתו.

אבל לא היה לו אכפת.

אף פעם לא היה לו אכפת מהם.

הם, שריכלו עליו,

שזממו להדיח אותו,

ולהוריד את מעמדו,

הם שקראו לו מטורף,

השמיצו אותו בעיתונים,

הם, הם רוצים את עזרתו!

הוא לא כעס עליהם.

ממש לא.

כי לאלבוס דמבלדור מעולם לא היה אכפת מהם.

דבר לא עירער אותו.

דבר לא עירער את שלוותו. 

כן, הוא כבר לא היה כושף ראשי בקסמהדרין.

גם לא מאגוומפ עליון.

אבל מה אכפת לו?

כי לאלבוס דמבלדור מעולם לא היה אכפת מהם.

כל עוד,

כל עוד אף אחד לא הוציא את הקלף שלו מצפרדעי השוקולד.

ראיתם מה יצא ממשפט אחד של ביל וויזלי?

עכשיו, על מה את מסתכלים? לכו להגיב!🤪