קטע מ'הארי פוטר ותוכנית לוט'

לפני כחצי שנה פרסמתי באתר פאנפיק בשם 'הצצה לסיפור עתידי' שכביכול הציג קטע מאמצעו של סיפור שלם שאולי אפרסם בעתיד. לאחרונה גיליתי פרק המשך שכתבתי בעבר (וכן המשך אחר לפאנפיק נוסף שפרסמתי). הפרק מפורסם מחדש, ולאחריו הפרק הנוסף. אולי בעתיד אפרסם את הסיפור המלא. 

א.

הם ישבו בחדר המועדון, עיניהם בוערות מעייפות. הארי החזיק את גלימת ההיעלמות באצבעות שהלכו ונירטבו מזיעה. הרמיוני התנשמה עמוקות. 
השעה הלכה והתאחרה, האש באח רחשה עד שנמוגה, וגם קרשקונס, חתולה עקום הרגליים של הרמיוני, התקפל אל תוך עצמו ונרדם. איש לא נכנס.
"זה לא ייתכן", לחש רון, וקולו נשמע עמום במקצת בגלל העייפות, "הרי זה פשוט לא הגיוני שהחפצים פשוט נעלמים מעצמם!"
"אולי יש איזה קסם", אמרה הרמיוני בהיסוס, "אולי אציו משופר..."
הארי התרגז. "הרמיוני, אנחנו שאלנו אותך אלף פעמים אם יש קסם שאפשר לקחת איתו את החפצים".
הרמיוני היססה שוב. "אתם שאלתם אם אני מכירה קסם כזה, ואני באמת לא מכירה. יכול להיות שפספסתי משהו".
"אם את לא מכירה, הרמיוני", נשם רון בהקלה "אין קסם כזה. אין קסם שאת לא מכירה'. הרמיוני הסמיקה קלות.
הארי הרים את הגלימה וקיפל אותה, הם צנחו נואשים על הספה החביבה עליהם.
"ובכל מקרה", אמרה הרמיוני והתנשמה, "אנחנו נצטרך לראות את החפצים יוצאים - אם הם לא יוצאים מהחלון כמובן".
הם שתקו דקות מספר, מתאמצים בכוח שלא להירדם. הרמיוני התעסקה קצת בסריגה ידנית של כובע שייועד, ככל הנראה, לאלרג"ה. רון בהה בגחלים שבאח והארי הרהר באירועי היום. עיניו נעצמו לאיטן, והוא שקע בשינה טרופה.
רעש חרישי העיר אותו, הוא פקח את עיניו בבהלה ומצמץ כדי להסתגל לחושך. חדר המועדון היה חשוך לחלוטין, וברור היה שהשעה מאוחרת מאוד. לצידו על הספה ישבו רון והרמיוני, שקועים בשינה עמוקה. הרמיוני מלמלה מתוך שנתה, ורון נחר קלות. הארי עיווה את פניו.
הרחש חזר בשנית, וסילק ממנו כל שריד לעייפות. עינייו התרוצצו לכל עבר, מתרחבות כדי לזהות את מקור הרעש. הוא זיהה בפינה את קרושקנס המכורבל, ולא הרחק ממנו את הכובע שתפרה הרמיוני, שנפל ככל הנראה מידיה לאחר שנרדמה, ונשאר בצורה מהוהה ובלתי מזוהה. לפתע נשמע הרחש שוב, והארי גילה לתדהמתו כי התמונה מתחילה להיפתח.
הארי נשם עמוקות, וניסה להתכופף על הספה. ידיו החלו לתור בחיפוש אחר גלימת ההיעלמות, אבל הוא הבין מהר מאוד שהיא נפלה על הרצפה, הוא לא יוכל להרים אותה בלי לעורר רעש איום.
הרמיוני מלמלה שוב ושינתה תנוחה בהבעת פנים מוזרה. רון, שנהדף מהתזוזה, גנח קלות, והארי חרק שן. הפולש האלמוני יישמע אותם ללא ספק.
התמונה נפתחה לגמרי, אבל מבעדה לא נראה דבר. שום צל לא כיסה את ריבוע האור שנחשף, והארי הרגיש רעד קל בקצה אצבעותיו. ידו הימנית החלה לתור אחר שרביטו בכיסו, אך הוא לא היה שם.
עכשיו נשמע רעש צעדים ברור, והארי הבין לפתע כי הפולש מכוסה בגלימת היעלמות. אבל הוא ידע ללא ספק את הסיסמה אם האישה השמנה פתחה לו את הדלת.
הדלת שמובילה לחדרי הבנים נפתחה. הארי התלבט מה לעשות. פתאום חשו אצבעותיו בשרביט, הוא היה בקצה הספה.
הארי הרים את השרביט ובלי לחשוב מלמל "אציו גלימה", אחר כך נשמע רחש מוזר, וכעבור שניות בודדות הוא חש בקצה אצבעותיו את מגעה של הגלימה. זאת היתה גלימה מחוספסת ועבה, מהסוג הפשוט ביותר. 
קול צעדיו של הפולש, שהיה המום ככל הנראה, פסקו. הארי הבין שהוא שוקל את צעדיו וידע שאין לו מה להפסיד לכן לחש: "לומוס מקסימה", ואור גדול בקע מקצה השרביט והאיר את חדר המועדון כולו. רון קפץ בבהלה מהספה.
"הארי.. מה??"
הארי הרים אצבע מתרה, והתחיל להתקדם לעבר המדרגות של חדרי הבנים. 
"איפה העכביש, הארי. איפה הוא, תהרוג אותו!" רון עוד היה אפוף קורי שינה. הוא שלף את שרביטו ונעמד בקושי, מתנודד על רגליו.
הארי פסע במהירות אל הפתח, צעקותיו של רון הפריעו לו לשמוע אם הפולש נמלט אל תוך החדרים, אבל לא היה לו ספק שאם יימהר הוא יספיק לתפוס אותו.
מאחוריו המשיך רון לצעוק: "אציו עכביש.. אציו חרב.. אציו נשק.." רון התקשה מאוד בכשפיי אציו, והארי חייך לעצמו כשנבלע בצעד נמרץ בפתח והתחיל לעלות במדרגות. אלא שאז קרו בו זמנית שני דברים. הוא הספיק לראות עקב של נעל שחורה וגדולה שנעלם במהירות במעלה המדרגות, ואז מבעד למדרגות עף, במהירות עצומה, חפץ כהה כלשהו שנענה ככל הנראה לקריאות האציו של רון. הארי הסיט את ראשן במהירות, אך החפץ פגע בכתפו והפיל אותו ארצה.
לרגע שכב הארי בבלבול למרגלות המדרגות, ואז התיישב ושפשף את ראשן הכואב. מייד הבין שאם לא ירוץ אחר הפולש הוא יספיק להיעלם באחד החדרים. הארי נעמד על רגליו וטיפס על המדרגות. רון, שככל הנראה התעשת, מיהר בעקבותיו. לתדהמתו נשמע כעת קול פסיעות יורד מלמעלה למטה, היישר אליהם.
הארי מיהר מעלה, ונתקל בפניו ההמומות של דין. 
עדיין מסוחרר מהמכה שקיבל קודם, התיישב הארי ברפיסות על המדרגה. ידו שבה ונשלחה אל ראשו, הוא ניסה לסדר את מחשבותיו. דין?! איך זה ייתכן?! הארי הנעל הייתה שייכת למישהו שנראה מבוגר הרבה יותר, ובכלל, הוא נכנס מבעד לתמונה, והארי ראה בעצמו את דין הולך לישון קודם. מבולבל פקח הארי את עייניו. רגליו של דין עמדו במדרגה שמעליו, הוא היה יחף.
ואז שמע את קולו מלמעלה: "אתם הגנבים? אני לא מאמין. אתה לא מתבייש, רון?!"
ראשו של הארי הסתחרר שוב, הוא הסתוב וראה את רון מביט בדין בבלבול. בידיו היה אחוז לא אחר מאשר מטאטא התעופה שקיבל שיימוס מדודו בשבוע שעבר.
"אתה לא יכול לנצח אותי במגרש, אז אתה מנסה לגנוב לי את המטאטא?" דין ירד במהירות במדרגות. הארי אף פעם לא ראה אותו כועס כל-כך.
הרמיוני עמדה מאחורי רון, ונראתה כמי שהתעוררה באותו הרגע. "מה אתה עושה עם המטאטא של דין, רון?"
הארי נעמד באיטיות ועיכל את המתרחש. החפץ שפגע בו היה המטאטא של שיימוס. ככל הנראה הוא היה בידיו של הפולש, ולחש האציו שלח אותו היישר לידיו של רון. רגע! הפולש! הוא מיהר במעלה המדרגות.
"לאן אתה בורח, פוטר?", דין רתח. "אתה חושב שתצליח להתחמק? מחר כולם יידעו בדיוק מי הגנב של גריפינדור!"
הארי לא השיב, במהירות פתח את דלת חדרו. השרביט, שקצהו עדיין דלק, האיר את החדר כולו. לא היה בחדר איש. שיימוס מצמץ בבלבול ממיטתו ושלח את ידו כדי לפתוח את האפריון שלו, אבל הארי כבר לא היה שם.
נושם ונושף בכבדות, פתח הארי את.דלתות החדרים בזו אחר זו, אבל באף אחד מהם לא נראה ממבט ראשון אף אדם זר. 
הוא וודאי מתחבא.
מלמטה הגיע קול צעקותיו של דין, וגם קול התנצלויות מגומגם של רון. הארי מיהר אליהם במורד המדרגות.
"תקשיב, דין. הרמיוני רון ואני חיכינו כאן כדי לראות מי הגנב. אנחנו נרדמנו והוא הגיע, רון צעק אציו והגיע אליו המטאטא, אבל לא אנחנו הגנבים, כמובן. הגנב עדיין כאן בחדרים, בא נעלה ונמצא אותו!"
דין מצמץ באי אימון, אבל הסכים לעלות ולבדוק את החדרים. לפני שעלה ניגש אל רון ומשך מידו בכוח את המטאטא שלו עד שרון זעק בכאב.
הארי רון ודין פיצלו ביניהם את החדרים, הם סרקו כל חדר וחדר היטב. לרוב התעוררו הילדים בחדר, והם הרגיעו אותם בתירוצי סרק. הם בדקו בכל פינה אפשרית, אבל מהר מאוד היה ברור, הפולש לא נמצא בשום מקום.
דין לא אמר דבר. הוא הסתכל לרכע בהארי ורון במבט כעוס, וחזר אל חדרו לישון. חובק את המטאטא שלו בכוח. הארי ורון הסתכלו זה בזה ולא אמרו דבר גם הם.
בחדר המועדון חיכתה להם הרמיוני. הגלימה שלה הייתה מקומטת מהשינה על הספה, ובידיה אחזה שתי גלימות ההיעלמות. זאת של הארי, והשנייה שהגיעה מהפולש. קרוקשנקס הנרגש התפתל לרגליה.
"מה זה, הארי?"
הארי התיישב על הספה והסביר בשקט: "זו הגלימה של הפולש, קיבלתי אותה באציו".
הרמיוני בחנה את הגלימה לרגע, ואז הרימה את ראשה אל הארי.
"הארי", אמרה בקול מוזר, "אתה בטוח שראית פולש?"
הארי נעלב. "ודאי, מאיפה בדיוק יכלה להגיע הגלימה?"
"אז למה לא מצאנו אותו?" שאל רון, ומקולו היה ברור להארי ההמום שגם הוא מתקשה להאמין.
"אז מה, אתה מעדיף לחשוב שאתה הוא הגנב?! איך בדיוק הגיע המטאטא לידיך, מר וויזלי?!" שאג בלעג.
רון שתק, ובעיניו נראה בברור שהוא מנסה להיזכר במאורעות הלילה.
הארי רתח מזעם. הוא התרומם מהספה ופנה לכיוון החדרים כשהוא מכריז בזעם: "אין שום בעייה. כן, זה אני הגנב. רק אל תשכחו שהחשוד המרכזי בפרשה הוא רון וויזלי".
בצעד חפוז וזעוף הוא הגיע אל המדרגות. הרמיוני מיהרה אחריו. "הארי", התחננה, "אנחנו יודעים שזה לא אתה. אנחנו ארבנו הרי ביחד איתך. אנחנו בסך הכול רוצים ש.. אמממ.. שתספר לנו מה בדיוק היה כשאנחנו ישנו".
הארי השתתק. הוא נעמד במקומו והתלבט. אחר כך חזר והתיישב על הספה. רון והרמיוני התיישבו משני צדדיו. הוא סיפר להם הכל.
הרמיוני קימטה את מצחה. "לאן בדיוק הוא נעלם?"
"אולי הוא התעתק?" הציע רון מייד. התעתקויות העסיקו את דמיונו מאז שפרד וג'ורג' למדו להתעתק ולא פסקו לעשות זאת בכל רגע שיכלו.
הרמיוני נאנחה, והארי מיהר לומר לפניה: "כמה פעמים צריך לומר לכם?! אי אפשר להתעתק בהוגוורטס, מתי כבר תקראו את 'הוגוורטס תולדות'?!" הוא לא ניסה לחקות את קולה של הרמיוני, אבל הטון והנימה היו דומים כל כך לשלה, עד שרון פרץ בצחוק אדיר.
הרמיוני החמיצה לרגע את פניה, אבל לא יכלה להתאפק וצחקה גם היא. למספר שניות נעימות צחקו שלושתם, ואז השתתקו. "איך באמת הוא נעלם?" חזר הארי, וקימט את מצחו.
הרמיוני הייתה מודאגת מאוד. "הארי, הוא שמע אותך ואת רון. עכשיו הוא יודע שאנחנו מחפשים אותו".
"ומה נעשה עם דין, הוא בטוח שאנחנו הגנבים?" רון כעס מאוד, והארי שיער שכעסו על דין גדול כבר בגלל היותו מושא אהבתה של ג'יני אחותו, שלא כרצונו.
אבל את הרמיוני הטריד שוב משהו אחר. "איך יכול להיות שהמטאטא של דין כבר היה בידיים שלו, לפי הסיפור שלך הוא עוד לא הספיק להגיע אל החדרים".
הארי משך בכתפיו. "אולי האציו של רון היה חזק כל-כך שהוא הצליח להביא את המטאטא מהחדר".
הרמיוני עיוותה את פרצופה. "צריך כישוף חזק מאוד כדי לעשות את זה", אמרה בספקנות.
היא בחנה את הארי ושאלה שוב בקול רועד מעט אך בטוח: "הארי, אתה בטוח שראית מישהו?"
הארי קפץ מהספה, והתאפק בקושי לא לחבוט במשהו. קרוקשנקס נמלט בבהלה והתחבא בין נעלי הבית של הרמיוני.
"הרמיוני, לא חסרים לא אויבים או כאלו שחושבים שאני לא שפוי. אם את רוצה להצטרף, בבקשה. אולי תשלחי כתבה לנביא היומי". הוסיף בעוקצנות, ומיהר לחדרו בלי להוסיף מילה.
הרמיוני ורון נשארו על הספה, דוממים ואובדי עצות.
שלושתם הלכו לישון באותו הלילה מבולבלים ונרגזים.

ב.
קרן שמש נאה ליטפה את החדר כאשר קם הארי משנתו. לאור היום נראה הכל בהיר ונאה יותר, ואירועי אמש נשארו כזיכרון עמום בלבד. הוא התלבש בזריזות ויצא אל עבר חדר האוכל, משתעשע בקסמים קטנים שהפיק מראש השרביט.
בפתח חדר האוכל כבר הבחין בדין נואם בסערה בפני מספר נערים נוספים, מן המבטים ששיגרו כאשר התקרב לעברם יכול היה לנחש בקלות מה טיב הדברים. בקצה השולחן של גריפנדור ישבו דוממים הרמיוני ורון, בוהים בקצה כלי האוכל שלהם. מתיחות סבבה אותם, מוחשית כסכין. התחושה הרעה שבה והציפה את הארי, וכשחצה את מפתן הפתח כבר גברה והייתה לקבס.
"שמועות מרתקות, פוטר". הארי כמעט ומעד על רגלו הפשוטה של דראקו מאלפוי. "זה ממש בלתי מתקבל על הדעת. האם 'הנבחר' של גריפינדור הפך לגנב של הבית? אני משוכנע שיש תאים מיוחדים באזקבאן בדיוק לבעיות מהסוג הזה"..
"בינתיים היחיד שמבלה באזקבאן הוא אבא שלך, מאלפוי", השיב הארי בפיזור דעת, כשהוא מגניב מבט לעבר רון והרמיוני. "אני בטוח שיימצא שם כבר מישהו שדוגל באיחוד משפחות".
דראקו חרק את שיניו בזעם, אך הסתלק מהמקום. הארי העריך כי הוא חש לא בטוח הרחק משני הבריונים המלווים אותו דרך קבע. הוא המשיך לצעוד לאורך האולם, מנסה שלא להביט לעבר רון והרמיוני ומחפש לו מקום מושב אחר. אך נראה היה כי תלמידי גריפינדור כולם עודכנו באירועי אמש, כל קבוצה שהארי עבר לידה השתתקה בפתאומיות ובחנה אותו בחטף. הארי הנרגז הבין כי אין לו בררה אלא להתיישב לצידם של רון והרמיוני. הוא צעד לסוף השולחן, מתעלם מקריאותיו של הברון כמעט בלי ראש שניסה לספק את סקרנותו אודות אירועי אמש, והתיישב בתנועות מהירות לצידו של רון. 
"אממ.. בוקר טוב.." אמרה הרמיוני במהירות, קולה נבוך וצייצני.
הארי לא הגיב, הוא התרכז יותר בפרוסת הלחם שעל ביתורה שקד. רון גילה גם הוא עניין פתאומי בצורות המשונות שיצרו פיתולי שערה הנפוח של הרמיוני.
"הארי", אמרה הרמיוני מהר. "אתמול לא התכוונו.. כלומר, רון ואני.. לא חשבנו שאתה משקר. רק ניסינו להבין בדיוק מה קרה שם". היא סיימה את דבריה והשתתקה בחשש.
"בסדר, לא משנה", אמר הארי בעצבנות. "בין-כך יש כל-כך הרבה אנשים שבטוחים שאני גנב ושקרן, שעוד שניים לא יעלו או יורידו", הוא הטיח את ידו בזעם על השולחן, ורק תנועת שרביט מהירה של הרמיוני עצרה את צלחתו באוויר, רגע לפני שהתרסקה על הרצפה.
הם המשיכו לאכול בדממה. ידיו של הארי רטטו בחימה, והוא התקשה להותיר את האוכל על המזלג.
מספר פעמים פתחה הרמיוני את פיה כדי לומר משהו, אך השתתקה מיד.
רון סיים במהירות וקם מהשולחן מבלי להביט לאחור. הרמיוני הביטה אחריו, ואחר-כך פנתה להארי בקול מתחנן: "הארי, אנחנו לא חושדים בך. בבקשה, תסלח לנו. לך לרון ותדבר איתו, אתה צריך למסור לו הוראות אחרונות לקראת המשחק".
מעוצמת ההפתעה פרח לרגע כל זעמו של הארי. הוא שכח לגמרי מהמשחק שיתחיל בעוד שעה בין קבוצת הקווידיץ' של גריפינדור לזו של הפלפאף. אם לא יתכונן, הוא עלול להפסיד במשחק המכריע. הוא נזכר לפתע שגם גורלו של רון ניצב במשחק זה על כף המאזניים - אם דין יוכיח את עצמו כשחקן טוב יותר, יהיה עליו להדיח את רון לטובתו של דין. בבת-אחת נרגע כל הכעס שחש על רון, ותחושת דחיפות מילאה אותו. 
"הרמיוני", אמר בבהילות, "אני שכחתי לגמרי מהמשחק! רון והקבוצה עלולים להפסיד במשחק היום. מה עושים?"
"דבר ראשון רוץ לרון ותרגיע אותו", הרמיוני ניסתה לשדר רוגע, אך נראתה בפועל לחוצה עוד יותר מהארי. "אין סיכוי שהוא יהיה מרוכז אם תמשיכו לריב. אחר-כך תנסה לדרבן את כל הקבוצה. אתם טובים, ואין סיבה שתפסידו. רק תהיו מרוכזים"
"תודה הרמיוני, אני רץ" חייך הארי חיוך ראשון מאז נכנס אל אולם האוכל.
"רוץ. ו.. בהצלחה הארי", השיבה הרמיוני, הבעת פניה מוטרדת.
כאשר רץ הארי בעקבות רון אל פתח חדר האוכל הרהר בינו לבינו כי למען האמת יתכן שתועלת הקבוצה היא דווקא שרון יעזוב. למרות מספר הבלחות מזהירות של הצלחה, היה רון למעשה שחקן בינוני ומטה. דין היה ללא ספק תורם יותר לקבוצה. כשנזכר בדין נקמצו אגרופיו. הוא לא יתן בשום פנים ואופן. רון יישאר בקבוצה.
אבל קול קטן בירכתי מוחו לחש כי הוא לא יכול להתעלם מהנזק שגורם רון לקבוצה. שמצבה, בשונה ממה שטענה הרמיוני, היה רחוק מלהיות מזהיר ובפרט בתקופה האחרונה. כלל לא בטוח שיחסי הכוחות במשחק העתידי נוטים לטובתם. כדור הלך ותפח במורד גרונו.
כשהיה כבר סמוך לפתח האולם, עוד הספיק לשמוע את קריאתו של גליי גאלינג, תלמיד שנה רביעית חוצפן: "פוטר, תחזיר את השרביט שגנבת לי!". החיוך נמחה לחלוטין מפניו ואצבעותיו הקמוצות שרטו בבשרו.
הארי התבונן סביב, תר בעיניו אחר רון. הוא גילה אותו לבסוף עומד בפינה מרוחקת, עומד כשגבו אליו ומשוחח עם מישהו, מישהם - ליתר דיוק. הארי התקרב והופתע לזהות כי מדובר בפרד וג'ורג'. הם עמדו שם והאזינו לדבריו של רון שנשמעו עד אליו:
"מה פתאום הגעתם לפה?" הוא לא נשמע מאושר.
"הו", אמר פרד בחיוך מתוק. "שמענו שאחינו הקטן הפך לכוכב עולה בשמי הקווידיץ' ורצינו לראות את גאוות המשפחה בפעולה".
"יש גם כמובן עניינים קטנים של עסקי הוקוס מוקוס שיש לנו לסדר כאן, אבל כל הדברים הללו מתגמדים לחלוטין לצד ממשיך המסורת הצעיר שלנו. מי היה מאמין שדווקא הפגום במשפחה ייעשה לכליל השלימות של מדריך מצטיין ושחקן קווידיץ' למופת" הוסיף ג'ורג' בנחת.
את חריקת השיניים של רון שמע הארי עד למקום עמדו: "חשבתי שאתם עסוקים בחנות" אמר בזעף.
"זה נכון, אח קטן. אבל האמן לי, אל מול מנה קטנה של נחת משפחתית לא יעמוד שום סכום של אוניות!" הכריז פרד, והניח את ידו על ליבו בתיאטרליות.
רון רתח: "אני לא מוכן שתיכנסו למשחק!" נבח.
"אוי ואבוי, מכך בדיוק חששנו! נכון פרד?" נאנח ג'ורג' בעונג.
"נכון ג'ורג'. זה מלחיץ כל-כך. פחדנו שניאלץ להתגנב מבעד לגדרות. אולי בכל זאת תסכים להכניס אותנו, רון? בבקשה.." השניים צחקקו בעונג.
רון הניף את אגרופיו, אך פרד תפס אותם ביד איתנה.
"היי אח קטן ומהיר חימה! למה אתה מתדרדר בקלות כזו לאלימות?! אני בטוח שתוכל להתגבר באופן חד-פעמי על הענווה פורצת הגבולות שלך כדי לרוות מלוא החופן נחת את אחיך הזקנים". ועוד בטרם הספיק רון לעלות, הסתלקו משם השניים בקולות צחוק מהדהדים.
רון נותר לעמוד ללא ניע, פיו ועיניו פעורים לרווחה. הארי מיהר אליו. "רון. זה יהיה בסדר. אתה תהיה מצויין. לך להתארגן למשחק".
רון הרים את פניו, הן היו מיוזעות והארי תהה האם גם זיהה בעיניו סימני דמעות. "אני לא מסוגל. המשחק היום הולך להיות כישלון מוחלט. איך אני יכול לשחק כשכולם מאשימים אותי בגניבה, הארי? כולם יהיו נגדי! אני באמת לא מתאים לתפקיד הזה. צריך לתת אותו לדין וזהו. אני הולך להפסיד היום את כל הקבוצה, ופרד וג'ורג' לא יישכחו לי את זה לנצח".
"מה פתאום, רון?! אתה מתאים ואתה תצליח!" אמר הארי בתקיפות, אך בתוכו ידע כי גורל רון והמשחק נחרץ. אין כל סיכוי שרון יצליח להתרכז לרגע כאשר הוא יודע שפרד וג'ורג' מצחקקים מלמטה. רון לא יצליח, המשחק ייכשל והארי יהפוך לבדיחת הוגוורטס; הקפטן הכושל שהביא את קבוצתו להפסד מחפיר. וזה עוד מבלי לקחת בחשבון את האשמתו בגניבה.
"הארי, אני לא מגיע למשחק. אתה יודע שכולם יצעקו לנו בוז. אי-אפשר לשחק ככה!"
הלחץ שטף את הארי בגלים. "רון, אין שום אפשרות שאתה לא מגיע למשחק. אם לא נראה עסקים כרגיל כולם יראו את זה כהוכחה לטענות הגניבה. אתה מוכרח לשחק!" 
רון הרים את עיניו בנחישות. "בסדר. אני אבוא למשחק. אבל בטוח שאני לא אוכל להתרכז. אני מצטער, אבל זה עומד להיות ככל הנראה הכשלון הגדול בקריירה שלך.."
"זה בסדר רון, זה בסדר. רק תגיע" אמר הארי בחום, מיטיב להסתיר את הפאניקה שכבשה אותו. בסדר? זה ממש, אבל ממש לא בסדר! החלום שלו, בו מככבת דמותו החקוקה בקיר הקווידיץ' של בית-הספר כקפטן שהוביל את קבוצתו לנצחונות מזהירים לצידם של גדולי שחקני הוגוורטס לדורותיה, הלך והתמוסס אל מול עיניו במהלך החודשים האחרונים. ברגעים אלו קובר אותו רון אל מול עיניו בסבר פנים בכייני, ומה שיש לו לומר זה "אני מצטער.."?!
אבל זה רון, הזכיר הארי לעצמו. רון, החבר הראשון והטוב ביותר שלו. הידיד האמתי לרגעי המשבר ולשמחות הגדולות. קפטן מהולל הוא כבר לא יהיה עם רון או בלעדיו, וחבל לכעוס על חברו הטוב בשל אובדנו של תואר שמעולם לא הגיע לו. מלבד זאת, רון לא אשם בחרדותיו, ואם להיות כנה - קשה להאמין ששישנו מישהו בעולם שמסוגל להתרכז במשחק לקול קריאות גנאי ובוז של חברי הבית שלו.
"יהיה בסדר, רון", חזר הארי שוב, מנסה להרגיע בעיקר את עצמו. "תתארגן למשחק ותעשה מה שתוכל".
"אני באמת מצטער הארי", לחש רון, "אני יודע שרצית להיות קפטן מוצלח ואני הרסתי לך את הקבוצה".
"רון, הכל בסדר", טפח הארי על שכמו, וחש שאם יישאר שם עוד רגע אחד הוא לא יוכל עוד להתאפק. בצעדים מהירים יצא לעבר חדרו. 
בחדר לא היה איש. הארי הביט באימה על מטתו המבולגנת והריקה של דין, והבין שהלה כבר נמצא בחדר ההלבשה. לא קשה לדמיין מה בדיוק הוא עושה שם. בסערה יצא מן החדר והחיש את צעדיו אל מחוץ לטירה, לחדרי ההלבשה הצמודים לזירת המשחק.
כפי שצפה, דין כבר היה שם. הוא עמד במרכזה של אסיפת שחקנים קטנה, וכשנכנס חש הארי מיד את האיבה הגלויה. ידיו של דין היו שלובות על חזהו והוא הישיר את מבטו ממרכז הקבוצה הישר לעבר הארי: "אנחנו חושבים שצריך להדיח את הקפטן באשמת גניבה, פוטר".
הארי העביר את מבטו על פני השחקנים, בעיניהם של רבים זיהה ספק גלוי. הוא התעודד, החברים נותנים בו אימון.
"תקשיבו לי עכשיו", פתח בקול בוטח. הוא התייצב לפניהם כאשר ידיו שלובות מאחורי גבו כדי להסתיר את הרעד שחלף בהן. "בעוד מספר דקות אנו מתחילים משחק חשוב במיוחד נגד הפלאפף. הסיכוי של הקבוצה לזכות בגביע בסוף השנה תלוי במידה רבה במשחק הזה. על מנת להצליח במשחק הזה, על מנת לזכות בתואר האלופים של השנה, אנחנו צריכים לתת את כל מה שיש לכם, ויש לנו. אנחנו צריכים להיות מרוכזים אך ורק במשחק ובאפשרויות שלנו לעשות כמיטב יכולתנו. גריפינדור כולה תולה בנו את תקוותיה, ואנחנו לא נאכזב אותם. ברגעים אלו העניין היחיד בו אנחנו מתעסקים הוא הנצחון. כרגע ישנה מטרה אחת בלבד, ואלו שיש להם טענות מטענות שונות יצטרכו להמתין איתן לאחרי המשחק. מי שיש לו טענות על הקבוצה או עלי ואינו מסוגל להמתין איתן, נדרש לעזוב את הקבוצה ברגע זה!" סיים בחריפות.
בדממה שהסתררה בחדר פתח דין את פיו כדי להגיב, אך זיהה מיד את הברק בעיני השחקנים. בזעם הבין שדבריו של הארי התיישבו על דעת הכלל. בלא לומר דבר ניגש לתאי ההלבשה.
היציעים הלכו והתמלאו והשחקנים הנרגשים ניגשו להציץ בהם בעודם מתארגנים. הארי עצמו עבר בין כולם, טופח על שכמם ולוחש להם מילות עידוד ותזכורות אחרונות. הוא הבחין בזווית עינו ברון שנכנס אל חדר ההלבשה וחייך לעברו.
לפתע נזכר כי המטאטא שלו עודנו בחדר. הוא נחרד לגלות את השעה - בעוד עשר דקות יתחיל המשחק. במהירות פנה לצאת מהאוהל. מאחורי הפתח עמד דין. "אולי הצלחת לקנות שקט עד למשחק", אמר בזעם, "אבל מיד אחריו אני אדאג שימצו איתך את הדין, גנב!". הארי לא הגיב. הוא מיהר בריצה אל הטירה.
המושבים ביציע כבר היו מלאים לחלוטין והטירה ריקה לגמרי. הארי שעט במסדרונות, ממתין בקוצר רוח למדרגות המסתובבות ומתעלם משאלותיהם הטרחניות של דיוקנאות ורוחות משועממים. באחד המסדרונות נדמה היה לו שהוא מבחין בדראקו מאלפוי ממהר אל הקומות העליונות, אך הוא לא היה בטוח בכך.
מיד כשנכנס הארי לחדרו הבחין שמשהו אינו כשורה. מיטתו וחפציו לא היו מונחים בצורה בה ראה אותם רק מספר דקות קודם לכן. סקירה קצרה העלתה כי גם חפציהם של האחרים אינם עומדים במקום שהיו.
השקט העמוק ששרר כל העת, דקר פתאום באוזניו. פחד, עמום וכבד הזדחל לליבו. הוא בודד בכל האיזור, לבדו מול האלמוני שעושה מזה שבועות בחדריהם כבתוך שלו. בתנועה מתוחה שלף את שרביטו ונעמד בעמדת התקפה מול הדלת.
קוסמים אפלים שולטים ללא מצרים במרחב שמחוץ להוגוורטס, כוחו של הלורד וולדמורט הולך ועולה מיום ליום. אנשים נעלמים פתע פתאום ואחרים מעדיפים להעלים את עצמם. בתוך קסמי ההגנה של הוגוורטס הוא יכל לשכוח זאת לרגעים, אך עכשיו חתכה בקרביו ההכרה כסכין; יותר מכל הם מחפשים אותו, את 'הנבחר'. האחד שהנבואה הכתירה אותו כמושיע של עולם הקסמים. האם הצליחו אוכלי המוות להחדיר אחד משלהם לתוככי הוגוורטס על מנת שישלים את המשימה בה כשל מנהיגם לפני שנים?
"הומנום רבליו", לחש לבסוף בקול רועד, מהדק את אחיזתו בשרביט. שום תחושה לא רטטה בכף ידו - אין איש בקרבת מקום. הפולש הספיק להימלט.
הזמן הדוחק לא איפשר לו לבדוק האם נגנב דבר מה. טרוף נשימה נטל את המטאטא ומיהר לצאת דרך החור בתמונה. רגע לאחר שיצא החליט להסתובב ולפנות אל האישה השמנה.
"מה?" היא שאלה, סבר פניה מנומנם.
"מי נכנס לפה בדקות האחרונות?" שאל, מתנשם ומתנשף.
"נדמה לך שאני זוכרת כל מי שנכנס, ילד?" הגיבה באותו קול עצל ורדום.
"כולם במשחק, רק מישהו אחד נכנס בדקות האחרונות. האחרון! את לא זוכרת מי הוא היה?"
"ולמה שאענה לך?" היא אפילו לא הביטה בו, ובהארי התעורר חשק לחבוט באגרופו על התמונה עד שתיקרע.
"זה ממש קריטי!! הוא מחטט בחפצים, אי-אפשר לדעת מה הכוונות שלו" הוא לא התכוון, אך קולו יצא צווחני עד צרידות.
משהו בקולו החרד כנראה שכנע אותה, כי היא ענתה באיטיות: "בחור אחד. גבוה, ג'ינג'י. רזה עם חולצה אדומה ושרביט קצר עם חיפושיות מסביבו"..
פרד???!!! 
מבלי להודות פנה משם הארי בריצה. המום ומבולבל דילג במדרגות העגולות. ההלם מילא את מקום הפחד. את החולצה האדומה זכר היטב מהשיחה בבוקר, ומחרוזת החיפושית המגוחכת שפרד התעקש לענוד סביב לשרביטו היתה נושא ישן לבדיחות במשפחת וויזלי. מה עשה פרד בחשאי בחדרים?! מדוע חיטט בחפצים?! וכיצד פרד יכול להיות הגנב כאשר הוא כלל לא לומד בבית הספר?!
אבל מיד כשיצא מן הטירה ושמע את הקריאות הקצובות מן היציעים, השכיחו הצרות המיידיות את הישנות. הוא עומד להוביל למשחק קבוצה לא מאומנת, שאחד מחבריה והקפטן שלה טרודים בפחדיהם ותהיותיהם מכדי להתרכז. טעם כשלון צורב מילא את בטנו וליווה אותו אל חדר ההלבשה.
ואז עלה קול תרועה מהקהל, "גנב!!" צעקו הקולות פה אחד. "גנב!! בוז!!" בפסיעות רועדות ותחושת בחילה גוברת חצה הארי את המטרים האחרונים המפרידים בינו לחדר ההלבשה.
רגע לפני שנכנס אל החדר הספיק לזהות מבעד למאות הפרצופים את הרמיוני. מבע פניה המיואש ליווה אותו כצל.
ושנייה לפני שסגר את דלת החדר מאחוריו צחקקו אליו בחביבות משורת המושבים האחרונה פרצופיהם של ג'ורג' ופרד.