סקיב

אחת..שתיים..שלוש..

"מזל טוב!" צעקו כולם, חייכתי אל אחת הילדות, זואי; היינו שכנים וחברים מאוד טובים, "קדימה" לחשה לי בחיוך, רצתי במהירות לחלון וכולם רצו אחרי, חגגתי היום אחד עשרה; וקיוויתי כל כך שאני אקבל מכתב, אבל שום ינשוף לא נראה באופק.

 בדקתי שוב, כלום, לא ראיתי ינשוף, גם לא תנשמת אפילו לא אח קטן.

החיוך ירד מפניי, כולם חזרו לשולחן מתנהגים כאילו כלום לא קרה, אחרי חצי שעה כולם חזרו לבתיהם, אבל אני לא זזתי מהחלון, עדיין קיוויתי שינשוף יגיע.

אמא שלי ניגשה אליי והניחה לי יד על הכתף, צעדתי אחורה מתחמק מהמגע שלה,

"היי..." פתחה בשקט וניסתה לנחם אותי, הנדתי בראשי; לא רציתי להקשיב לה, "תקשיב.." המשיכה "אני יודעת שזה קשה.."

"כן, את יודעת? את יודעת איך אני מרגיש? את יודעת כמה חיכיתי לזה?!" אבל במקום לומר את זה לחשתי בשקט, "לא את לא.."

היא ניסתה לחבק אותי, התחמקתי ועליתי לחדר שלי, היא לא באה אחרי.

אף אחד לא בא אחרי, לא ההורים שלי, לא זואי, לא אחותי הגאונה, לא אחי הקטן שבקושי הבין מה קרה, אף אחד לא טרח לבוא.

נשכבתי על המיטה, קברתי את ראשי בכרית ובכיתי.

על מה? על זה שלא הגיע ינשוף, על זה שאני בושה להורים שלי, על זה שכולם ציפו ממני להיות קוסם מוצלח, אבל אכזבתי אותם, כי אני לא קוסם, אני סקיב. 

הגשם דפק על החלון בחוזקה, קמתי מהמיטה, הרגליים שלי רעדו, נעלתי את הדלת וחזרתי למיטה.

לאחר כמה זמן, שמעתי שמישהו דופק בדלת, לא טרחתי לבדוק מי זה; התעלמתי.

הדפיקות הפסיקו, נשמע קול של צעדים אשר התרחקו מהחדר שלי, 'עוד מישהו שיתייאש ממני' חשבתי בעצב.

כיסיתי את עצמי בשמיכה ונרדמתי.

עברו 9 שנים מאז ובכל זאת אין לילה שאני לא חולם על היום הזה.

אין לכם מושג איזו הרגשה זאת ללכת לבית ספר של מוגלגים, אין לכם מושג איך זה להרגיש שאתה היית יכול להיות משהו מיוחד, אין לכם מושג איזה הרגשה זאת וגם להורים שלי אין.

ניתקתי את הקשר איתם לפני חמש שנים, ניתקתי את הקשר עם כל מי שהכרתי, נשארתי לבד, לא הכרתי חברים חדשים, לא רציתי להכיר.

גרתי בדירה קטנה ומבולגנת, לא הייתה לי עבודה..

ככה זה היה במשך המון זמן, עד שיום אחד קיבלתי מכתב, התבוננתי בו, מי כבר יכול לשלוח לי מכתב?

פתחתי את המכתב וקראתי:

אל תדאג, לא שכחתי ממך.

מחר, עשר בבוקר, תחנת הדלק שליד הבית שלך, אל תאחר.

באהבה,

זואי.

זואי? היא רצינית?, מאז אותו יום לא דיברנו בכלל, מה פתאום היא נזכרה בי?

מצד שני לא היה לי דבר יותר טוב לעשות ולמחרת הגעתי בעשר בבוקר לתחנת הדלק.

ראיתי אותה; היא עמדה ליד הקיר וחיכתה לי.

ניגשתי אלייה, היא חייכה, "אל תתבייש.." אמרה, השפלתי את מבטי, זה מה שהיא רצתה להגיד לי?

"תתגאה.." המשיכה, הרמתי את ראשי בניסיון לומר לה משהו, אבל היא נעלמה, כאילו היא לא הייתה שם בכלל.

חזרתי הביתה, כעסתי על זואי, אחרי שנים שלא דיברנו היא פתאום רוצה להיפגש ואז רק אומרת כמה מילים והולכת אבל מילים של זואי היו כמו סכינים; סכינים שדקרו אותי שוב ושוב ומאותו היום הכול השתנה..