ואת הלכת

לא עובר יום בו אני לא חושבת עלייך.

חושבת איפה את עכשיו, מה את עושה, האם את רואה אותי כעת, וגאה בי.

לא עובר יום בו אני לא מתמודדת עם זכרונך, וזכרונותיי ממך, שנוהגים לייסר אותי מדי שעה.

לא עובר יום בלי שאני מהרהרת באהבתי אלייך, שרק גדלה עם הזמן.

לא עובר יום.

גם לי מותר לבכות.

גם לי מותר להיות עצובה.

אבל אסור לי לשקוע באבל.

אסור לי להישאר דכאונית כל חיי.

פשוט כי אין לי סיבה.

לא איבדתי הכל.

עוד יש לי את אבא.

אני מסרבת להתאמלל כל עוד אני לא חייבת.

מעולם לא רציתי שירחמו עליי.

רק רציתי שיקבלו אותי כמו שאני.

אף אחד לא יודע באמת מה עבר עליי, ולא אכפת להם לקרוא לי בשמות, לגנוב לי חפצים, לרכל עליי מאחורי גבי.

הם לא יודעים שחוויתי אובדן.

איבדתי אותך, ואת היית הסיבה לאושר שלי.

האושר פשוט הלך לו.

אני לא רציתי להתרסק.

לא הסכמתי לעצמי להישבר.

למרות שאת היית הסיבה לאושר שלי, ואת הלכת.

אבל אני חזקה, ואני מאמינה בעצמי.

אני עוד עומדת.

אני לא נשברת.

אבל לא עובר יום בלי שאזכר באותם רגעים נוראיים.

כשישבתי בחדרי ועמלתי על ציור נוסף, ציור שבו שתינו עומדות מחובקות.

רעשי התקתוק והקרקוש הרגילים עלו מחדר העבודה שלך.

לא עובר יום בלי שאזכר ברעש שבו נעלמת.

רעש אדיר, עצום, שנשמע לפתע.

הגג התמוטט.

הרצפה רעדה.

ואת קרסת תחתיה.

את פשוט... הלכת.

מוזר לא לראות אותך יותר, אפילו אחרי כל השנים האלה.

למרות שאת לא עזבת. לא באמת.

את חלק ממני.

כל עוד אני פה, כך גם את.

הציור ההוא, בו שתינו עומדות מחובקות, הוא הציור האחרון שציירתי לפני מותך.

אני שומרת אותו איתי מאז.

והוא מזכיר לי אותך.

את פנייך הנעימים, שערך הגולש, עינייך הכחולות בהירות, ידייך המלאות חום, שנהגו לחבק אותי לפני שהרפית.

עוד כואב לי לחשוב עלייך לפעמים.

הכאב הוא כמו פצע פתוח.

פצע פתוח שלא יגליד לעולם.

ההריסות בעליית הגג הן אנדרטה לזכרך ולזכר אהבתך הגדולה, שבגדה בך בסופו של דבר.

כל כך מוזר, איך כל האושר שלי בעולם הלך ברגע אחד.

איך הכל פשוט נגמר בפיצוץ אדיר.

אך לא אתן לזכרונות לעצור אותי.

הם עבר. הם כאב ועצבות.

רגשות שליליים המובילים את האדם לאיבוד שפיותו.

אני נוהגת לומר לעצמי, כמו ילדה קטנה, שאת לא סובלת עוד, שאת במקום הרבה יותר טוב עכשיו, שטוב לך.

באותו יום נוראי איבדתי את הסיבה לאושר שלי.

אבל אני מבטיחה להישאר עבורך.

כדי לא להיעלם.

כדי לא לחשוב שוב,

כמו תמיד,

על איך שהכל נגמר בפיצוץ.

כדי לא להיזכר ברגע ההוא אז,

כשהבנתי שאין כל תקווה,

ברגע ההוא, כשנאלצתי להשלים עם העובדה שלא אראה אותך שוב.

אני מתגעגעת אלייך, אמא.