חצאים

שם: חצאים.
כותבת: אני, עצמי ואנכי, מעיין(:
דירוג: PG
שיפ: ג'ן.
ז'אנר: אין לי מושג.
ויתור זכויות: ג'יי קיי רולינג.
תודות: לבטאית שלי, נוגהD:
=
ג'ורג' וויזלי תמיד היה מה לומר.
תמיד היה לו על מה לצחוק, וחיוך נצחי עיטר את פניו. תמיד היה לו את החצי שני שלו, זה שיצחק ויחייך איתו.
אבל כשפרד מת, לא היה לו מה לומר. נדמה היה לו, לג'ורג', שהעולם עצר מלכת. היפחות החרישיות של אמו אל תוך המטפחת, זעקות הבכי שהדהדו ברחבי האולם הגדול, הידיעה המרירה שהקרב עוד לא הסתיים, מה שאומר שיהיו עוד הרוגים - כל אלא היו חסרי חשיבות.
הכל התרכז עכשיו בתאום שלו, החצי הנצחי שלו, פרד - ששכב בגוף רפוי על רצפת האולם, עיניו בוהות אל נקודה לא ברורה וצל של חיוך על שפתיו, חיוך שיישאר שם לנצח נצחים.

באותו הלילה, משהו מת בג'ורג', אפילו שפרד היה זה שמת.
כבר לא היה מי שיצחק איתו על כל תעלול מוצלח, לא היה מי שיעשה איתו עוד מעשה קונדס, לא היה מי שימציא איתו עוד טריק עבור חנות התעלולים המשגשגת שלהם.
חצי ממנו היה חסר.
הוא ופרד היו חצאים שהשלימו זה את זה, חצאים בלתי נפרדים שכשהם ביחד – דבר לא יכול לעצור בעדם.
ועכשיו ג'ורג' הסיט את עיניו הדומעות מגופתו של תאומו. המראה היה קשה מנשוא. המחשבה שעכשיו לא יהיו שני תאומים, אלא רק... רק אחד, שברה אותו ללא טיפת רחמים, ועינתה אותו באכזריות אין קץ.
הוא לא היה שם כדי לנסות להציל אותו, הוא לא היה שם כדי למות במקומו, הוא לא היה שם כדי לראות את פניו של האדם של שרצח את התאום שלו, התאום שהיה הכי חשוב לו בעולם, ולהסתכל אל תוך עיניו של הרוצח בזעם, ולנקום.
פרד מת, מת מבלי שיוכלו לנקום את מותו – מותו שיעציב רבים כל כך, רבים שניצחו במלחמה, אבל לא בקרב.
אחרי אותו הלילה ג'ורג' נשאר לבד, בודד, ללא תאום נפשו - פרד.