זוכרת ולא אשכח. |פיקצר

פאנדום: ארטמיס פאול.
דירוג: PG13

הכל שייך לאואן קולפר הסגיד-נסגד.
הולי יצאה קצת בכיינית מהסיפור הזה, אבל לונורא~

~~
ישבתי בגן ציבורי, על ספסל, ונידנדתי ברגליי, שלא נגעו בקרקע.
הרמתי את ראשי וראיתי את תקרת האבן הגבוהה מאוד של הייוןן סיטי. מנורות אור-היום של פולי היו מותקנות בין סלעי התקרה, מפיצות אור יום חזק, כמעט טבעי.
הסתכלתי על השעון שלי. 13:00 לפי היסודות התת קרקעיים. חמש שעות אני יושבת על ספסל בפארק ומנדנדת רגליים. איך שהזמן טס.
קמתי בקפיצה ודחפתי את ידיי לכיסים. יצאתי מהפארק, חולפת בדרכי על פני זקנות עם כלבים קטנטנים שנבחו עליי. מיהרתי לאורך הרחוב הראשי, והרמתי את צווארון המעיל שלי, כך שרק אוזניי ביצבצו הצידה. הלכתי בשקט ברחוב, מביטה לצדדים, חושבת על עשרים השנים האחרונות.
היום חגגתי יום הולדת עגול- מאה שנה מאז יום היוולדי. טוב, חגגתי זו לא ההגדרה המדויקת. הסתגרתי בדירתי ובכיתי. רק בשמונה בבוקר החלטתי לצאת החוצה. שמונה שעות של בכי.
תמיד לימדו אותי שהשמחה והאושר מנצחים את הייאוש והכאב, אבל אצלי, הכאב על האובדן גבר על שמחת יום ההולדת. מאז המקרה ההוא, לפני עשר שנים, אני מקללת את עצמי על כך שזה קרה דווקא ביום הזה.
ביום הזה, לפני תשע עשרה שנים, נחטפי בידי בן אדם.
ביום הזה, לפני שמונה עשרה שנים, הוא שיכנע אותי ואת המפקד שלי לעזור לו במשימת חילוץ בקוטב הצפוני. בתמורה, דרשנו שיעזור לנו להפסיק מרד גובלינים.
ביום הזה, לפני שבע עשרה שנים, טסנו ביחד לשיקגו, לגנוב חזרה טכנולוגיה שהוא בנה מטכנולוגיה גנובה.
ביום הזה, לפני שש עשרה שנים, הצלתי אותו במינכן ויחד עצרנו פיקסית מרשעת.
ביום הזה, לפני חמש עשרה שנים, החזרנו את היבראס למקומו על כדור הארץ. חזרנו אחרי שלוש שנים.
ביום הזה, לפני אחד עשרה שנים, חזרנו אחורה בזמן, כשהוא היה בן עשר, להציל למור שהיה חיוני להצלת אימו. חזרנו וגילינו שזו הייתה תרמית של אותה פיקסית מרשעת.
ביום הזה, לפני עשר שנים, הוא ישב במשרדו החדש בדבלין, בבניין שבו הסתתר פושע נמלט מהר הצרחות. עד כדי כך פושע, עד שגזר דינו היה מוות. משמר הלפרקונים פינה את כל האנשים מהבניין, אבל אותו הוא פספס. כי הוא היה בשירותים.
כך או כך, פצצת הסוליניום התפוצצה, והוא נמצא ללא רוח חיים במשרדו.
באותו ערב, התהפכו על חיי.
באותו ערב תיכננו לצאת, והוא התכוון להציע לי נישואין.
אף על פי שאנחנו מזנים שונים, זה לא הפריע לנו. החלטנו להתחתן בכל זאת. ובערב ההוא, הוא התכוון לספר על החלטתו למשפחתו.
נכון, הוא פגע בי. הוא הזיק לי. אבל מהרגע הראשון שראיתי אותו, הייתי מודעת לעובדה שאני רוצה לחיות את שארית חיי איתו.
הגעתי לבניין שלי ובהיתי בדלת הכניסה במשך דקות ארוכות. בסוף דחפתי אותה עם כתפי ופסעתי בכבדות אל המעלית. לחצתי על ההכפתור שנשא את המספר 20, וכעבור כמה רגעים פתחתי את דלת הדירה שלי וצנחתי על הספה. הבטתי בתמונות התלויות ברחבי החדר- ובכולן הופיע נער שחור שיער. הרמתי את התמונה האהובה עליי- אני והוא, כמה ימים לפני היום ההוא, עומדים מחובקים על רקע נהר הסיין בפריז. הבטתי על עצמי, כמה שמחה הייתי אז. ועליו. הוא חייך את חיוכו הערמומי, הערפדי. ריפרפתי באצבעותיי מעל כיסוי הזכוכית של התמונה.
בהחלטה פזיזה, החזרתי את התמונה למקומה על הקיר, חטפתי את ערכת הכנפיים ורצתי אל המרפסת. פתחתי את דלתות ההזזה בתנופה אדירה ויצאתי החוצה. דחפתי ברגליי את הקרקע וטסתי לכיוון מסוף המעבורות. בלי לעצור, העברתי את הדרכון שלי בסורקים והמשכתי לטוס מהר ככל האפשר, כדי שלא אתחרט.
עליתי מעל פני האדמה. עיניי לא הסתגלו במהירות לאור השמש האמיתי. הכל מסביב היה לבן. הבטתי סביבי ושפשפתי את עיניי.
פתאום ראיתי צללית שחורה, פוסעת לעברי משומקום. צללית של מבוגר צעיר. יד ימין שלו הברישה את שיערו, ויד שמאל הייתה תקועה בכיסו. רוח חלשה פרעה את שיערו. רוח שלא יכולתי להרגיש. אני לא יודעת איך, אבל ייחלתי שהוא יתקרב אליי. וכאן היה לי דה-ז'ה-וו.
אני והוא, מתגלגלים יחד על הדשא, צוחקים, מאושרים. חזרתי מהדה-ז'ה-וו בזיכרון כאוב. החיים שהיו ולא יהיו יותר. קרסתי על ברכיי. הצללית התקרבה ובסוף נעצרה. האור הלבן שהקיף את שנינו האיר על פניו, ואני ראיתי שעין ימין שלו כחולה, ועין שמאל שלו חומה. כמוני. העין שלי. הוא הבריש את שיערו השחור אחורה, עם אצבעותיו. השיער שב ונפל על עיניו. הוא התיר את הקשר האדוק של עניבתו, וזו נתלתה ברפיון על צווארו ברפיון. התיישבתי.
"היי," הוא אמר, בדיוק כמו אז.
לא עניתי.
לא הייתי מסוגלת.
הוא התקרב אליי והתיישב לידי. האור הלבן נמוג, וראיתי ששנינו יושבים מתחת לעץ האלון העתיק בטארה. אותו עץ. הוא עדיין ישב לצידי, מביט קדימה, מחייך חיוך עצוב. זו בטח הזיה, חשבתי. כל כך התגעגעתי עד שהשתגעתי.
"היי," הוא חזר. פה כבר לא החזקתי מעמד. טמנתי את פניי בכפות ידיי והתחלתי להתייפח.
"אין סיבה לבכות," אמר הנער בחיוך מתוח. הרמתי את ראשי והתמקדתי בפניו של הילד. ניצוץ של אושר הבזיק בעיניו השונות. הוא חיבק אותי ביד אחת וקירב אותי אליו. ייבבתי והתחלתי לכסוס ציפורניים.
"אל תדאגי," הוא ניחם אותי. "אני כאן. את לא הוזה."
"ברור שכל דמות שמופיעה בהזיה תאמר בדיוק את זה." חייכתי מבעד לדמעות. כמה מתאים לו. אור הדמדומים שקע לאיתו, והשמיים נצבעו באדום. אני והוא שכבנו על הדשא, צופים בכוכבים הצצים- כל כוכב בתורו.
"תסביר לי." ביקשתי והבטתי בו. "איך?"
"קסם ומדע הם שני דברים נפלאים." הוא אמר ושתק.
"תסביר," הקשיתי וסובבתי אליו את ראשי. הוא הביט לשמיים השחורים, יד ימין ראשו ויד שמאל מחבקת אותי. הנחתי את היד הימנית שלי על חזהו, שעלה וירד בקצב אחיד. את פעימות הלב, את חושבת החיים, הבועטים והמשתוללים בתוך הגוף, אי אפשר להזות, חשבתי. זו לא הזיה. זו האמת. הוא הסתובב אליי וחיבק אותי.
"אני אוהב אותך. וגם אם את חושבת שזו הזיה, זו האמת. יחסי כלפייך לא ישתנה. אני מציע לך לפתוח חיים חדשים, להתנער ממני ומהזכרונות." הוא נשק לשפתיי בעדינות רבה, ואז התחיל להיעלם, זוהר באור נוגה ורך. הזדקפתי ותפסתי בידו. הוא התיישב וחייך.
"אני לא יכולה. אתה מה שעושה אותי מי שאני." הנחתי את ראשי על כתפו. הוא הביט לירח.
"הגיע הזמן," הוא לחש.
רוח עדינה עברה בסביבה, וגרמה לכמה עשרות עלים להסתחרר באוויר.
"זוכרת מה אמרתי לך לפני שבע עשרה שנה?"
ניגבתי את דמעותיי וחייכתי. המשפט הזה זכור לי היטב.
"סמכי עליי, אני גאון." ציטטתי אותו.
"בדיוק." הוא הרים את ראשי ותפס בשתי ידיי, והחזיק אותן חזק. "ואני עדיין מחזיק בדעה הזו. זה מה שאת צריכה לעשות."
דמעות נוספות, טריות, ביצבצו בעיניי. מיצמצתי כדי לסלק אותן. ניסיתי לתפוס את ידיו, להכריח אותו להישאר כאן, איתי. אבל לא נותר ממנו אלא אובך קליל, צללית. הוא כמעט נעלם לגמרי, ואז התהליך נעצר. עדיין החזקנו ידיים. הרגשתי משהו קשה נח לפתע פתאום באגרוף הימני שלי. פתחתי אותו, ושם נח בלוט. הרמתי את עיניי במבט שואל.
"זה אותו אחד, מהאחוזה." הוא הסביר. הדמעות שוב איימו להציף את עיניי. מחיתי בשרוולי את הדמעות.
"אשמור אותו לנצח." הבטחתי וסגרתי את אגרופי. תהליך ההיעלמות שלו המשיך. הוא הרים את ראשו והביט הירח המלא, שהאיר את פניו החיוורים והשקופים.
"מאה שנים. מי היה מאמין." הוא המשיך, ואז קטע את רצף דיבורו.
"מזל טוב." הוא חייך, והתחיל לעוף אל הירח, להישאב אליו. "נעמת לי מאוד, הולי שורט. וזיכרי, אני תמיד אהיה כאן." הוא הניח את ידו המעורפלת על ליבי, ואני הרגשתי חמימות מתקתקה בכל הגוף. ואז הוא התמוסס לגמרי, איבד את צורתו האנושית. הרגשתי את האובך מחליק מבעד לידיי, שהיו סגורות על ידיו. הואבך היה קל וחמקמק, ממש כמוהו. אבל אפילו לא ניסיתי לתפוס אותו. הרמתי את ראשי והספקתי לראות אותו נעלם, גבוה מעליי.
"היה שלום, ארטמיס פאול."