נרקיסים אחרי המלחמה

"נוויל?"
נוויל הרים את ראשו.
הקול היה רך, אוהד.
לא דורש, כמו הקול של סבתא.
לא מיואש, כמו הקול של המורים.
לא מלגלג, כמו הקול של חלק מהתלמידים.
ולא סתם מעריץ, כמו הקול של כמה מהתלמידים שישבו כאן מסביבו ובהו בו.
לונה לאבגוד התכופפה ליד נוויל.
שערה הצהוב מלוכלך היה פרוע, ודם כיסה את בגדיה הקרועים.
אבל עיניה נשארו אותו דבר.
כחולות, צלולות, כמו ים של רוגע וצחוק.
כמו התקווה.
"לונה?"
שאל נוויל.
מבחינתו, כלום לא השתנה.
הוא לעולם לא יעזוב אותה עכשיו, אחרי שהוא אהוד וכולם חושבים שהוא גיבור.
היא היתה איתו בזמנים הקשים, ועכשיו גם בטובים.
"אתה בסדר?"
היא שאלה, עיניה מעמיקות.
נוויל הביט בה בהשתאות.
אתה בסדר?
אף אחד לא שאל אותו את זה מעולם.
סבתא תמיד אמרה 'תשתפר!'
המורים שלו אמרו 'תתאמן!'
התלמידים שניסו לעזור לו אמרו 'תתגונן!'
אבל אף אחד מעולם לא שאל אותו אם הוא בסדר.
באמת בסדר.
אם הוא יכול לנשום, אם הוא מרגיש טוב.
נוויל מישש את חרבו את גודריק גריפינדור.
"אני... אני מניח שכן," הוא אמר בקול מבולבל מעט.
לונה התקרבה.
אחד הילדים שלידו הזדעף.
"מה המג'נונה עושה כאן?"
נוויל קם על רגליו.
כל מי שהיה כאן אהב אותו כי הוא הרג את הנחש של וולדמורט.
כל מי שהיה כאן לא באמת הכיר אותו.
כל מי שהיה כאן לעג לו כל הזמן.
כל מי שהיה כאן היה מזויף.
אבל לונה היתה אמיתית.
"היא חברה שלי," אמר נוויל בקור, "בואי, לונה."
הוגוורטס היתה שבורה, הרוסה.
"הכל... נהרס," אמרה לונה בשקט.
"כן," אמר נוויל.
"איפה כולם?" שאלה לונה.
"בחגיגת הארי פוטר הגדולה," צחק נוויל, "אבל העיקר שהם לא כאן."
לונה הינהנה, והתיישבה לידו על ההריסות.
"לפעמים נדמה שכולם הולכים על פי איזשהם תפקידים שבמאי דימיוני כתב להם," היא הרהרה בשקט, "נראה שהם מתאמצים להיות עקביים. כאילו הם ממש רוצים שמישהו יקרא את הפעולות שלהם."
נוויל חשב.
"כן, אני מניח," הוא אמר לבסוף, "כשפתאום הרגתי את נגיני כולם התחילו פתאום לאהוב אותי. הם אפילו לא מכירים אותי!"
"אז אולי כדאי שתכיר אותם," צחקה לונה, שידעה כמה נוויל זקוק לחברים.
"אני לא רוצה," משך נוויל בכתפיו, "יש לי הארי והשאר."
"כן," אמרה לונה.
"את חושבת שיחשיבו את השנה הזאת בתור השנה השביעית שלנו?"
לונה חשבה לרגע.
חשיבה פרקטית לא היתה הצד החזק שלה.
"מבחינה פוליטית," היא אמרה, "אני מניחה שכן, אם נבקש. הן לא באמת יוכלו לסרב לנו. אבל... לא באמת למדנו."
נוויל הרין מבטו אל השמיים הכחולים.
"כן למדנו," הוא אמר בחיוך, "דברים יותר חשובים מסתם בית ספר."
לונה נשכה את שפתיה.
היא ידעה שהוא צודק.
היא לא רצתה לספר לו מי מת.
היא ידעה שהוא יישבר.
היע ידעה שהוא היה מוכן להמשיך להיות מושפל, רק שלחבריו לא יקרה כלום.
"אני רוצה ללכת לשנה השביעית," אמרה לונה בהחלטיות נחושה, "ג'יני תהיה שם. ואני מתכוונת לגייס למאמץ את הרמיוני, אין סיכוי שהיא תוותר על שנת לימודים. אנחנו הולכות לשכנע את הארי ורון, ואת כל מי שנצליח, בעצם."
"אז תהיה סוג של שנה שמינית," אומר נוויל, מעביר יד בשערו.
"אני מקווה," חייכה לונה.
"רפארו," אמר נוויל, מצביע על חלק מההריסות.
כמה שברים התחברו למין כורסא.
"אנחנו בספרייה!" אמרה לונה בהפתעה.
"הכל נהרס!" אמר נוויל.
"בוא," היא אמרה, מכוונת אותו אל הכורסא.
"אבל זאת כורסא לאחד," אמר נוויל.
"אולי ננסה קסם מותח?" לונה הציעה.
"אין לי כוח," אמר נוויל, מותש מהקרב.
"גם לי אין ממש," אמרה לונה במבוכה.
"אולו ביחד?" הפעם נוויל הציע.
"ננסה," אמרה לונה.
לונה אחזה השרביט של נוויל, והם אמרו ביחד את מילות הלחש.
הכורסא נשארה כמו שהיא, לועגת להם.
"ניסיון יפה," אמר נוויל.
שניהם משהו בכתפיהם, רגילים לעבודה קשה.
נוויל העייף התיישב.
לונה התיישבה עליו, עייפה גם היא.
"אז היה חתיכת קרב," נוויל גנח.
"היית מאוד אמיץ," צייצה לונה.
"גם את," הוא חייך.
שניהם הסמיקו במבוכה.
נוויל הרגיש את הגוף החם של לונה עליו.
לונה הרגישה את הבל פיו של נוויל על לחיה.
שניהם לא חלמו למצוא את עצמם בסיטואציה כזאת.
"לפי הנורמה החברתית," ציין נוויל, מוצא את קולו, "אנחנו עכשיו צריכים להגיד משהו קלישאתי."
"לפי איך שכולם חושבים," הוסיפה לונה, "אנחנו צריכים לקבל תובנה מפוצצת כזאת."
שניהם דיברו בשפה אחרת, שפה שונה.
שניהם ניסו לצעוד ולפעול לפי מה שהחברה הכתיבה להם, ושוב ושוב נכשלו.
"לפי כולם," נוויל הסמיק בסוף, "אנחנו... אממ... אמורים-"
"אבל למי אכפת מה כולם חושבים?" צחקה לונה, קופצת מהכורסא וחגה במין מחול סביב עצמה, "הם לא כאן. אנחנו לא צריכים להתחשב בהם."
"כן..." אמר נוויל בהבנה, "כן!"
"אנחנו יכולים להיות כאן, בין ההריסות, אנחנו," חייכה לונה, "אפילו אם זה רק לקצת זמן."
היא תפסה בידו של נוויל, מרימה אותו ביחד איתה.
"את מיוחדת," אמר בסוף נוויל, בלי מבוכה בכלל.
הוא ידע שהוא צודק, ושלונה מבינה שהוא לא מתכוון לכך במובן הפשוט.
"גם אתה מיוחד," אמרה לונה בטון שמובן רק לה.
הם הניחו את השרביטים בצד, הורידו את הנעליים הכבדות וניקו את הדם מפניהם.
לונה משכה את נוויל לעברה, מתנוענעת על פי מנגינה שרק היא שומעת.
הוא הבין אותה גם בלי להשתמש במילים, גם בלי כל התככים החברתיים.
היא חגה סביבו, והוא זז בקצב יציב.

הערב כבר ירד, וקולות החגיגה הרשמית לא הגיעו לבועה הקטנה והסגורה שלהם.

הם רקדו בין ההריסות, יודעים שגם אם השמש שוקעת עכשיו היא תזרח מחר.