הפלפאפית בלונדינית

"זה די קל, לא? אני מניחה שהפלפאף. אך אולי אני רואה מעט גריפינדוריות? 

על כל פנים, הפלפאף!" 

חנה זכרה טוב מאוד את מילותיה של המצנפת.

הרבה פעמים חנה פשוט פחדה לאכזב, המוגלגים שחושבים שקסם יעזור להם טועים בגדול.

היא כל כך רצתה להביא אפילו מעט כבוד לביתה בבית הספר, עד שיכלה ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה, רק בשביל הנקודות שיתנו להפלפאף על התשובות הנכונות.

אמה הייתה הפלפאפית, בעוד אביה גריפינדורי.

כל פעם שהיא עשתה משהו לא חברי, היא מיד חשבה על המוניטין שלה בתור תלמידה נחמדה.

מייסדת בית הפלפאף הייתה אדם נפלא, כך אמר הכומר השמן, רוח הרפאים של הפלפאף.

"הי, חנה, זה הארי! הילד ששיחקת איתו בהפסקות בשנה הראשונה! הזה שאת לומדת איתו למבחנים! איך את יכולה לחשוד בו?" 

חשבה כשארני, חברה הטוב ביותר, חשד בהארי על פתיחת חדר הסודות.

"הי, חנה, זה הארי! הילד הנחמד והאמיץ! איך את עושה את זה?" 

שאלה את עצמה כשענדה סיכה ממש לא חברית.

"למה את לא מתנגדת?!" 

חשבה כהעליבו את הארי בנביא היומי.

אך היא לא הייתה האדם היחיד שמעליב;

"הי, את בוצדמית! ולא בגלל ההורים שלך, שהם לא מוגלגים! זה כי את פשוט מכוערת עם עור שנראה כמו בוץ, את גם הפלפאפית טיפשה!"

צווחה פנסי פרקינסון, האויבת מספר אחת שלה.

חנה הרבתה לחשוב על העובדה הפשוטה, היא לא בגריפינדור, כמה שרצתה בשנותיה בבית הספר, היא פשוט לא גריפינדורית.

 אך היה דבר אחד שהיה חשוב לה יותר מבית הפלפאף וכבודו.

וזה הוא הארי פוטר.

היא אהבה אותו בכל ליבה.

"חנה אבוט, האם תרצי להינשא לי?" שאל הארי פוטר, מי שבבוא הימים נעשה בן זוגה.

חנה שלפה את שרביט, ומילמלה לחש כלשהו.

"כן!" היה כתוב בזיקוקים.

חנה לראשונה הרגישה לא סתם 'הפלפאפית בלונדינית'