הסיפור שלא סופר

זה היה רק עוד יום רגיל, עד כמה שיום יכול להיות רגיל בסביבתה של אחותי, לילי אוונס.

התנדנדו בנדנדות בגן שעשועים ריק מאדם ביום נעים וחמים.

"לילי אל תעשי את זה!" צווחתי אבל היא ניתקה מהנדנדה בשיא מסלולה ועפה באוויר בצעקת צחוק רמה ובמקום להתרסק בריצפת האספלט היא ריחפה באוויר זמן רב מידי ונחתה בקלילות בלתי אפשרית ליכולתיה.

"אמא אמרה לך לא לעשות את זה!" הטחתי בה בעודי עוצרת את הנדנדה בגריגרת עקבי סנדליי האהובים על הקרקע.

ירדתי מן הנדנדה כשידיי על מותניי.

"אמא אמרה שאסור לך לילי!" הטחתי בה שוב. היא יכלה לעשות דברים מוזרים כל כך, ואילו אני נשארתי רגילה ומשעממת, חסרת כישרונות מיוחדים כמו שהיו לאחותי לילי. מה כל כך מיוחד בה ובי לא?

ולמרות שהמחשבה הופיעה לעיתים קרובות, היא לא נמשכה זמן רב.

"אבל אני בסדר" לילי ציחקקה "טוני" היא אמרה את שם החיבה שלי "תסתכלי. תראי מה אני יכולה לעשות" 

הבטתי סביב מגרש המשחקים שהיה שומם לגמרי. לילי הרימה פרח שנפל משיח ואני התקרבתי אליה זעופה אך סקרנית. היא חיכתה שאתקרב בכדי לראות בבירור ואז הושיטה את כף ידה והפרח נח שם, פתח וסגר את עלי הכותרת שלו.

נפעמתי מהמראה היפיפה אבל שוב המחשבה על היותה לילי שונה ממני, מיוחדת ממני, צצה בראשי.

"די כבר!" צעקתי.

"זה לא עשה לך כלום," אמרה לילי אך יכולתי לראות כי היא סוגרת את כף ידה על הפרח ומשליכה אותו ארצה.

"זה לא בסדר," אמרתי, עוקבת בעיניי אחרי הפרח הנופל על הקרקע. המחשבה עדיין הידהדה בראשי, לילי באמת מיוחדת יותר ממני?

"איך את עושה את זה?" הוספתי. אולי היא למדה את זה, אולי גם אני יכולה ללמוד.

"זה ברור, לא?" ילד אמר בקפיצה מן אחד השיחים. מרוב בהלה רצתי היישר חזרה לנדנדות בצעקה קטנה. רק לאחר כמה דקות של רגיעה הצלחתי לסרוק את הילד טוב יותר. הילד היה לא גדול יותר מלילי אולי אפילו בגילה, הוא היה רזה עם שיער שחור שמנוני מגודל ובגדיו היו מוזרים יותר מבגדיו של ההומלס בקצה הסמטה בחזרה לבית שממנו הקפדתי להתרחק, הוא לבש מכנסיים קצרים מידי, מעיל של אדם בוגר וחולצה מוזרה דמוית סינר של ציירים.

הילד הסמיק קלות, כאילו העדיף להשאר בין השיחים.

"מה ברור?" שאלה לילי ואני ניסיתי לשמוע כמה שיותר מהמרחק.

הילד הביט בי מבט מזלזל והנמיך את קולו כך שלא שמעתי מילה ממה שאמר ללילי אך לאחר מילותיו לילי נראתה פגועה.

"לא יפה לדבר ככה!" היא אמרה והפנתה את גבה והלכה לכיווני באף מורם.

"לא!" אמר הילד, פניו בוערים מסומק בעודו רץ אל כיווינו בניפנוף שרוולי המעיל הגדול שלו.

הבטתי בו בסלידה, בדיוק באותו מבט שלילי הביטה בו. הוא לא יעליב את אחותי הקטנה!

"את כן" הוא אמר ללילי והתעלם מקיומי "את כן מכשפה. כבר הרבה זמן אני מסתכל עלייך. אבל אין בזה שום דבר רע. גם אמא שלי מכשפה, ואני קוסם"

צחקתי בקול רם. הילד קוסם? ואימו מכשפה? 

"קוסם!" צעקתי בצחוק גדול.

"אני יודעת מי אתה" אמרה לילי פתאום ואני חדלתי לצחוק. "אתה הילד של משפחת סנייפ! הם גרים בקצה של מבוא הספינר, ליד הנהר" 

לא פלא שהילד הזה מוזר. הוא ממשפחת סנייפ.

"למה ריגלת אחרינו?" שאלתי.

"לא ריגלתי" הוא הכחיש ויכולתי לראות בשמש את הזיעה המצטברת על עורו הצהבהב  "אחרייך לא הייתי מרגל בכל מקרה, את סתם מוגלגית" הוא הוסיף בנימה מעליבה. אף על פי שלא ידענו מה משמעות המילה יכולנו להבין כי בשביל אותו הילד המילה הייתה מילת גנאי מעליבה.

"לילי, בואי, אנחנו הולכות!" צעקתי ולילי התקרבה בעודה נועצת בילד מבט עויין.

לא הכרתי את הילד למשפחת סנייפ, אבל מאותו הרגע שנאתי אותו. שנאתי שגם הוא חשב שלילי מיוחדת ואני רק מוגלגית. אפילו כשלא ידעתי את פשר המילה, היא הידהדה בראשי במשך שעות רבות.