וולדי והקורונה

ויתור זכויות: לצערי הרב, אני לא ג'ואן קתלין רולינג. לכן כל הדמויות, המקומות והרקע הכללי, שייכים לג'יי. קיי. רולינג.

בנוסף, אני לא מתכוונת להרוויח מכתיבת/פרסום פאנפיק זה כל רווח כלכלי.

נ.ב. הפאנפיק נכתב בשביל הפעילות "הוגוורטס בסגר", והוא מופיע גם בפורום "פאנפיקים".

זה היה רק עוד בוקר חמים בתחילת מאי. למרות השעה המוקדמת, השמש כבר ניצבה במרומים. ריח מתקתק של פרחים רעננים מילא את האוויר, רוח נעימה נשבה ופכפוך מים נשמע מרחוק.
אתם וודאי חושבים לעצמכם שזהו בוקר מושלם, אך גבר אחד חשב אחרת.
הגבר הזה, הידוע יותר בשם אתה-יודע-מי, הקיץ משנתו לאחר לילה של שינה טרופה.
בלילה הוא לא הצליח להירדם בגלל המחשבות הרבות שטרדו את מוחו. לכל המחשבות היה נושא עיקרי אחד: הארי פוטר. לחסל את הארי פוטר.
למרות כל המאמצים הרבים, תוכניותיו של וולדמורט עלו על שרטון פעם אחר פעם.
וולדמורט כבר היה מיואש - הוא לא ידע מה לעשות!
הוא קפץ ממיטתו הקשה בזעף, אחז בשרביטו, ליפף את נגיני סביב גופו וצעד בנחישות אל עבר חדר האוכל המצחין שהיה בדירת המסתור בה הוא התגורר לגמרי לבדו למעט נגיני וזנב תולע.
הוא נאנח ובהחלטה מהירה הוא קרא לזנב תולע, שרץ אליו בצייתנות, נגע באות האפל שלו וצחק צחוק מרושע.
"אב-אבל אדון," גמגם זנב תולע. "אתה לא צוחק צחוק מרושע! רק מכשפות בסיפורים מוגלגיים עושות את זה."
וולדמורט הביט בו במבט מפחיד וזנב תולע התכווץ מעט. "אתה צודק," הוא אמר לבסוף. "מעכשיו במקום לצחוק אני אצעק בקול רם "וולדי שליט, וולדי מחליט!"
"רעיון מצוין, אדוני," אמר זנב תולע והשתחווה לוולדמורט.
"זנב תולע, בבקשה, קרא לי וולדי, מנהיג צבא בולסי המוות," אמר וולדמורט ברצינות.
"אין כל בעיה," אמר זנב תולע בשמחה ויצא מהחדר בדילוגים.
זנב תולע נבלע במעמקי הדירה האפלולית ווולדמורט ניצל את ההזדמנות, פנה לנגיני ואמר; "מי ילדה טובה של אבא? מי? כן, את! את ילדה טובה של אבא!"
לפתע נשמע קול פקיקה, וכמה אוכלי מוות ניצבו במקום, מביטים בזעזוע בוולדמורט ובנגיני.
וולדמורט הביט בהם במבט מופתע ומבוהל. "אהמ," הוא כיחכח בגרונו, התיישב בקרירות וסידר את נגיני על גופו. "שבו בבקשה."
אוכלי המוות המשיכו להביט בוולדמורט בזעזוע, אך עדיין התיישבו במקומם הקבוע בחדר המצחין.
"ובכן, קראתי לכם בשביל לדבר על שני דברים:
1. מהיום שמו של הצבא שלנו הוא אינו "אוכלי המוות", אלא "בולסי המוות," וולדמורט אמר בקול קריר ורגוע.
צהלות שמחה עלו מהקהל הקטן של אוכלי המוות, סליחה, בולסי המוות.
"אדון, תמיד חשבתי ש"בולסי המוות" זה שם נהדר לצבא נהדר כמו שלך!" קראה בלטריקס בקול מתחנף.
"תודה בלה, אך בבקשה ממך, נא לקרוא לי וולדי, מנהיג צבא בולסי המוות."
"כמובן וולדי, מנהיג צבא בולסי המוות."
"עכשיו, מה שבאמת חשוב הוא הדבר השני שאני רוצה לדבר איתכם עליו: יש לי שיטה שתחסל את הארי פוטר באופן סופי!"
צהלות שמחה עלו בשנית מבולסי המוות.
"שקט!" וולדמורט קרא בקרירות. "אינכם רוצים לדעת כיצד אבצע זאת?"
"כמובן! ספר לנו!" צווחו בולסי המוות בגיל.
"אני עומד להפיץ מגפה שתהרוג את הפוטר הזה!" אמר וולדמורט בקול זדוני. "אני אקרא לה קורונה, כמו כתר כיוון שאני שליט!"
הפעם צהלות השמחה היו רמות בהרבה והתחילה מעין קטטה ברברית בין בולסי המוות.
"אני מוקף במטומטמים," סינן וולדמורט והלך לאחד החדרים בדירה: חדר השיקויים.
"נגיני, אהובתי הזוחלת, תהיי מרוכזת; את צופה במשהו שישנה את ההיסטוריה."

וולדמורט עבד במשך יום שלם על השיקוי שיפיץ את המגפה שלו. הוא הוסיף צמחי דודאים, עור של ארמדיל, משושי פרפר, שורש גרדי מגורד, שערות מזנב של פרה שהתייבשו בשמש של חודש יוני במשך חודש שלם (הוא קיווה שהם עדיין בתוקף) ועוד מגוון רכיבים שהוא השיג בדרך לא חוקית.
לאחר עבודה מייגעת השיקוי היה מוכן! העבודה משתלמת, חשב וולדמורט בזדוניות.
לאחר מחשבה ארוכה הוא החליט להפיץ את המגפה בסין כדי שלא יחשדו בו. זו מגפה, בטוח שהיא תגיע אל הארי פוטר בסופו של דבר.

לאחר מספר חודשים הגיע לאוזניו של וולדמורט מידע על כך שהארי פוטר חלה בקורונה.
וולדמורט היה מאושר, ולכן הוא החליט לחגוג את המאורע המשמח.
הוא לקח את נגיני ורקד איתה לצלילי השיר "Love me like you do". לפתע נשמע קול פקיקה ומספר בולסי מוות הופיעו במקום.
"וולדי, מנהיג צבא בולסי המוות," הם קראו לוולדמורט, כבר לא מתרגשים ממעשיו של אדונם. "אנחנו צריכים עזרה."
בלטריקס התקרבה אל וולדמורט במטרה לספר לו למה הם צריכים עזרה, אך וולדמורט התרחק במהירות וקרא; "קודם כל, מסכה קסומה! מה את רוצה - את רוצה להפיל אותי ולהשתלט על תפקידי?" שאל וולדמורט בזעם.
"לא, מובן שלא!" אמרה בלטריקס בהתגוננות.
"בסדר, במה מדובר?"
"אדון, כלומר, וולדי, מנהיג צבא בולסי המוות, קיבלנו את תוצאות בדיקת הקורונה שעברת ויצא שאתה חולה בקורונה," אמרה בלטריקס במהירות.
"אני מה?!" שאל וולדמורט בזעזוע והתנגש במיטתו.
"צר לי, אך אתה חולה בקורונה," אמרה בלטריקס בשנית.
וולדמורט נשכב על מיטתו, הביט בתקרת החדר במבט מזוגג ואמר בקול חלש; "תקראו לסוורוס סנייפ."
בלטריקס עיקמה את פרצופה, אך למרות זאת היא חזרה אל חדר הכניסה וביקשה מסוורוס להיכנס.
"קראת לי?" שאל סוורוס בקרירות.
"אני צריך שתרקח לי שיקוי נגד לקורונה," ציווה בלי כל גינוני נימוס.
"כך אעשה," אמר סוורוס ומיהר אל חדר השיקויים.
כשהוא הגיע לשם הוא הכניס את כל המצרכים שוולדמורט הכניס לשיקוי הקורונה, אך בסדר הפוך.
לאחר עבודה מייגעת של יום שלם בידו של סוורוס הייתה מבחנה ובתוכה נוזל ורדרד.
"אני אוהב את הצבע הזה!" קרא וולדמורט ובלגימה אחת סיים את כל תוכן המבחנה.
אוכלי המוות ששהו בחדר צווחו בגיל.
"אני מוקף במטומטמים," אמר סוורוס בקול נוטף ארס.
"היי, זה המשפט שלי!" התקומם וולדמורט.
"למעשה, זה המשפט של סקאר."
"אוי, אל תזכיר אותו - הוא מזכיר לי את ילד-ראש-צלקת," ביקש וולדמורט. "ובכן, עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב!"
וולדמורט מיהר והפיץ את שיקוי הנגד בכל העולם וכולם אהבו אותו.
הוא ניצל את אהבתם התמימה, הרג אותם והשתלט על העולם.

הסוף!