מג'נונה

בס"ד

אז עוד פאנפיק שהיה קיים אי שם ומצאתי אותו.

תהנו😄

____________________________

לונה לאבגוד ישבה ובכתה.
כבר השנה השנייה, וכולם קוראים לה "מג'נונה."
כבר השנה השנייה, וכל אחד מפנה לה את גבו במסדרון.
כבר השנה השנייה, והחפצים שלה נעלמים לה שוב ושוב.
היא כן קיוותה, עמוק בלב, שמשהו ישתנה.
אבל היתה לה רק אכזבה.
כל פעם שפליטיק מסתכל עליה במבט מיואש וחבר אונים, היא נשברת מחדש.
אולי זו אני?
אולי אני השונה, המוזרה, המג'נונה?
אולי כולם צודקים?
הרי הם רבים כל כך, בגלימותיהם המצוחצחות וצחוקם הגבוה?
אולי... אני זאת שצריכה להשתנות?
אבא אמר שאני מיוחדת.
אבל אולי מיוחדת זה שם אחר לחריגה?
ל... שונה?
ל... מוזרה?
ל... למג'נונה?
במשך שנים אני נאבקת  להיות אני, לא להשתנות.
אולי הכל היה... לחינם?
אולי כל הוגוורטס צודק, ואני סתם ילדה עם דימיון פרוע מידי.
אני הלא בסדר.
אני צריכה להשתנות.
להיות כמו הבנות האלה, עם הציחקוק הגבוה והשיער המטופח, מסריחות מבושם.
רק אם אמא היתה כאן, היא היתה יודעת הכל.
אבל היא לא כאן.
אבא תמיד אמר שהיא אי שם בגן עדן, בין אלף נרקיסים.
ואולי גם זה שגוי?
חריג?
לונה נאנחה בעצב.
זה כמעט כולם בעולם הזה קיבלו ספר הדרכה, מה לעשות ומה לא, מה מקובל ומה חריג, ורק אני לא.
כולם כאן מרגישים בבית.
אני לא.
ובכל מקום אני לא ארגיש בבית.
כי הכל בעולם הזה, שחסר בו דימיון ויצירתיות.
שחסר בו אושר.
שחסרה בו אהבה.
רק מוות מסתובב כאן, רק אכזריות.
ללונה הכל היה ניראה איכשהו שגוי.
כאילו מישהו יכל לקחת שרביט, לעשות "רפארו," והעולם היה מלא באהבה ולא במלחמות.
האנשים היו מתחשבים, אוהבים.
כולם היו מפסיקים להרוג אחד את השני, ומתחילים לחיות באושר.
כולם היו מכבדים את כולם, ולעולם- לעולם לא פוגעים לא מעליבים.
ילדים לא היו מציקים ומכנים בשמות, אלא משתפים כל אחד בטאקי המתפוצץ שלהם.
וכמה שלונה הכחישה, עמוק בפנים היא ידעה שהיא רוצה לשחק בטאקי המתפוצץ של פדמה פאטיל.
שהיא רוצה להיות חלק מחבורה.
שיהיו לה חברים.
היא לחשה תפילה קטנה.
הלואי שלא יהיו יותר מלחמות.
הלואי שלא יהיה יותר מוות.
הלואי שאנשים היו מכבדים.
הלואי שאנשים היו חומלים.
הלואי שהעולם היה מלא בנרקיסים פורחים, ובילדות שיודעות רק לחבק ולא לפגוע.
הלואי שאמא שלי היתה כאן.
אבל הכל, כמו תמיד, היה רק דימיון.
לונה הרימה את ראשה, המלא בשער בלונד- מלוכלך.
היא מיששה את עגילי הדלעת שלה, יודעת שהם שם.
אמא שלה הביעה לה אותם, לפני שהיא...
היט הרימה למעלה, את עיניה הרטובות, הכחולות- צלולות כספיר בוהקת.
היא הרימה אותם למעלה, בציפיה אופטימית, עיוורת, שמשהו ישתנה.
היא לא ידעה כמה היא טועה.
הילדות המשיכו לצחוק עליה.
פדמה פאטיל המשיכה לא לשתף אותה בטאקי שלה.
העולם המשיך להיות מלא במוות ומלחמות.
האנשים המשיכו להיות צמאי דם, אכזריים.
אמא שלה נשארה מתה.
כולם המשיכו לקרוא לה מג'נונה.

לונה ישבה בשירותים, ובכתה.
היא כבר גבהה, התבגרה, אבל עיניה נשארו אותו דבר.
לא כי צוחקים עליה.
לא כי לא משתפים אותה במשחקים.
לא כי העולם לא ישתנה.
לונה בכתה בדיוק מאותה סיבה כמו בפעם שעברה.

לא כי קוראים לה מג'נונה.

באותו יום אמא שלה מתה.