להתגבר על הארי פוטר ב-10 שלבים

ירדתי בקפיצה מהמטאטא. פיזרתי את שיערי ונתתי לו להתבדר ברוח. לבי הלם בהתרגשות מהתעופה. הרגשתי, כאילו אני לבד בעולם – וזו הייתה תחושה כל כך מרגיעה! שאפתי עמוקות את אוויר הערב הקריר וחייכתי לעצמי.

התחלתי ללכת לעבר הטירה, עוצרת כעבור מספר צעדים. מחשבה שובבה עברה בראשי, גורמת לי לגחך – התעורר בי רצון בלתי מוסבר לחלוץ נעליים. אין לי דרך להסביר את זה. התחשק לי לרוץ ברגליים יחפות, כשידי מתנפנפות לצידי גופי. גיחכתי לעצמי, או על עצמי. אני לא בטוחה, אבל לא יכולתי לכבות את הרצון המשונה. אז, מצאתי את עצמי חולצת נעליים ומתחילה לרוץ, כשהן ביד אחת שלי והמטאטא ביד השנייה.

האדמה הייתה קרה ורטובה. חלק במוחי ניסה לשכנע אותי להפסיק, אחרת אצטנן, אבל סירבתי להקשיב. אני והיגיון לא מסתדרים כל כך. אם היינו מסתדרים, כנראה שהייתי מבינה מזמן, כמה שהמחשבות על הארי פוגעות בי.

לפתע, שמעתי רחש משמאלי וראיתי צללית, מכוסת גלימה, מתקרבת לעברי. בן רגע, עצרתי את ריצתי ושלפתי שרביט. באמת, שלפעמים, האינסטינקטים שלי מפתיעים אותי! הדמות עצרה צעדים ספורים ממני והורידה את הברדס מראשה, חושפת שיער כסוף ועיניים תכולות.

"הבהלתי אותך, מה, וויזלי?" פגש אותי קול מלגלג, שזיהיתי מיד. מאלפוי.

תחושת השחרור שאפפה אותי, נעלמה כלא הייתה. הרגשתי, כאילו הנער שמולי עקר את השמחה מלבי. לא ידעתי איך להסביר את הזעם שהופיע בתוכי פתאום, אבל הרגשתי שנאה פתאומית כלפי הבחור, שקטע את תחושת החופש שלי. הרגשתי את הדם הולם באוזניי. כבר המון זמן שלא הרגשתי עצבנית כל כך. טוב, אם לא מחשיבים את אתמול בצהריים, כשאליסה אמרה שלהארי יש אף חמוד. אבל זה לא חשוב עכשיו.

מה שחשוב, זה שהנמייה המפגרת הזאת, עומדת מולי עם חיוך מתנשא וגבה מורמת. העיניים שלו נוצצות בחושך, כאילו הוא מלך העולם וכל שאר פשוטי העם נועדו לשרת אותו. תולעת פחדנית, שאין לי מושג איך היה לה אומץ לזחול מהמחילה שלה, בלי שני שומרי הראש הדפוקים שלה.

והמבט הזה שלו!!! אוף! הדביל הזה חושב שהוא מעל כולם, רק משום שלהורים שלו יש כסף. ובכלל – כולם יודעים מאיפה הכסף הזה הגיע! אם היה לבן-אדם הזה הייתה טיפה של מצפון, הוא היה מתבייש במה שהמשפחה שלו עשתה בשביל הכסף הזה. כבר אמרתי, שהוא פשוט נמייה מלוכלכת?! אז, הנה אני אומרת את זה שוב. הוא פשוט אדם מגעיל, שמחפשת איך להעליב, לפגוע ולדרוך על הנקודות הכואבות. הוא נהנה מחולשה של אחרים. הוא נחש. כל פעם שהוא רואה את הארי...

הארי.

לפני שהספקתי לשלוט בעצמי, פלטתי אנחה עמוקה. אני לא מאמינה שהמנוול הזה גרם לי להיזכר בכל מה שכל כך ניסיתי, וכמעט הצלחתי, לשכוח.

אוף!!!!!!!!

"אני אקח את השתיקה שלך ככן. אני לא מתפלא שאת מפחדת ממני," הוא שילב את ידיו והעביר משקל לרגלו השנייה.

הבטתי בו. כל כך בטוח בעצמו, כל כך מרוצה מהגאונות העל-טבעית של המשפט הגאוני שאמר. "אני... פחחחחחחחחחחח... ממך!!!" הצחוק פרץ ממני באמצע המשפט.

הוא מצמץ. נראה היה שזו לא הייתה התגובה שהוא ציפה לה. כן, מאלפוי, כזאת אני – לא צפויה. העפתי אחורנית את שיערי וחייכתי בהתנשאות – גם אני ידעתי לעשות את זה. נראה היה שהביטחון העצמי שלו צנח עוד יותר. אבל רק לרגע. בכל זאת, מדובר בדראקו מאלפוי. אין הרבה דברים טובים להגיד עליו, אבל חייבים לתת לו קרדיט על האדישות וקור הרוח, שהוא יודע להפגין. כמובן, שלא קניתי את כל תדמית 'נסיך הקרח' שלו. הייתי בטוחה שמאחורי כל התדמית הזו הוא פחדן גדול, אבל הוא ידע להסתיר את זה ממש טוב.

"סמורה, את לא יודעת אם מי את מתעסקת," הוא לחש בארסיות, חורק שיניים.

"עם מי?" לא התכוונתי לוותר. הרמתי גבה וניסיתי לחכות את העמידה שלו: גב זקוף, משקל על רגל אחת וידיים משולבות. קול ההיגיון שלי קרא בפנים 'מה את עושה?! את אולי לא מפחדת ממנו, אבל אם שני הבריונים שלו יופיעו פתאום – את מתה!'. אבל כמו שכבר אמרתי, אני לא אוהבת להקשיב לקול הזה.

נחיריו של מאלפוי התרחבו בכעס. אני חושבת שהוא ניסה בכוח להיראות מאיים, אבל זה רק עודד אותי להמשיך. "אתה יודע, זה שקוראים לך 'דראקו', לא אומר שאתה יודע לנשוף אש. אז תפסיק לעשות את התנועה המוזרה הזאת עם האף," גיחכתי לכיוונו.

נשבעת, שמאלפוי נראה, כאילו הוא עומד להתפוצץ. אולי, הוא סוף-סוף הרגיש, איך זה כשפוגעים בנקודה רגישה. "אני..." הוא מלמל. כנראה שהצלחתי יותר משציפיתי. "אני לא..." הוא הסמיק – כן, מאלפוי! – אבל מיד התעשת וניסה להיראות אדיש. "לא הייתי עושה את התנועה הזאת, אם לא היית מסריחה כל כך."

הפה שלי נפער בהפתעה. הוא טוב בזה! אבל לא התכוונתי לוותר. "אם אתה מעדיף שאני אשבור לך את האף – רק תגיד," קפצתי את אגרופי. נראה היה שמאלפוי לא התרשם. הייתי צריכה למצוא משהו יותר מוצלח לומר. "או, שאולי, אצלכם להיות בלי אף זה סימן של כבוד?"

"אצלכם?" הוא שאל, מבולבל. לא הצלחתי לפענח את הבעת פניו. יכול להיות שהוא לא הבין את הבדיחה? אם כן, חבל מאוד. כי היא הייתה ממש מוצלחת!

כיווצתי את גבותיי. "מאלפוי, כולם יודעים באיזה צד המשפחה שלך הייתה במלחמה!"

נשימתו נעתקה.

טוב, אז כנראה שהוא כן הבין. הוא פתח וסגר את פיו, הרים את ידיו והחזירן חזרה לצידי גופו. "את לא מבינה על מה את מדברת," הוא לחש, כאילו כל כוחו נשאב ממנו. הוא היה נראה... פגוע? לא הייתי בטוחה.

וגם, לא היה אמור להיות לי אכפת. הוא זה שהופיע כאן פתאום. הוא בטוח תכנן משהו! הרמתי גבה והבטתי בו.

"שלא תעזי להסתכל עלי ככה!" הוא קרא בפרץ זעם, שולף את שרביטו ומכוון אלי. פניו, שבדרך כלל נראו שלוות, בערו מרוב כעס. אחד הוורידים במצחו בלט. "וויזלי, את לא מבינה כלום. את לא יודעת! את..." הוא התנשף. ידו, זו שמכוונת אלי את השרביט, רעדה. "אני יכול לגרום לך להצטער על היום שבו נולדת," הוא לחש בארסיות, אך זיק של היסוס הופיע בעיניו. זיק, שגרם לי לאגור אומץ ולהמשיך.

"כן, איך?! תרוץ בבכי לאבא שלך?"

מאלפוי בלע רוק חזק כל כך, שהצלחתי לשמוע. הוא היה נראה מתלבט. "בעצם, את בטח כבר מצטערת על היום שנולדת, בלי קשר אלי. תזכירי לי, כמה חדרים יש לך בבית?"

צמצמתי את מבטי.

ואז, מאלפוי חייך בצורה כל כך מעצבנת, שהתחשק לי לתלוש לו את החיוך מהפרצוף! אני-שונאת-נמיות-בלונדיניות-עם-עיניים-מלגלגות-שמסתכלות-עלי-ככה-ומרוצות-מההשפעה-שלהן-עלי!

מרוב זעם לקחתי תנופה וקפצתי עליו באגרופים, מפילה אותו על הרצפה. מאלפוי כל כך הופתע, שהוא לא הספיק להתנגד. העפתי את השרביט שלו הצידה ותפסתי את אחת מידיו. האדרנלין בער בגופי. ניסיתי לתת לו אגרוף, אבל הוא הצליח לתפוס לי את היד, עם ידו הפנויה. שחררתי את ידו וניסיתי להכות אותו שוב, עם היד שהתפנתה. הוא תפס אותי. ניסיתי להשתחרר, אבל, מסתבר, שהוא היה חזק יותר משחשבתי.

ואז, הבחנתי במבט שלו. הוא שכב על הרצפה מתחתיי, שיערותיו מבולגנות וידיו תופסות את ידי. אור הירח השתקף בעיניו הכסופות והוא הביט בי, במבט חודר. הנשימות של שנינו היו מהירות ומקוטעות. סומק התפשט על לחיי. שנאתי את ההשפעה שהייתה לו עלי באותו רגע. ויותר מזה – הובכתי ממנה.

כל מה שרציתי, היה להיעלם משם ולשכוח שכל זה אי-פעם קרה. זה לא היה קל כל כך, היות והאידיוט הזה עדיין החזיק אותי.

בלעתי רוק ואיתו ניסיתי לבלוע גם את המבוכה שהרגשתי. "עזוב אותי," ניסיתי לומר בקול מצווה. הוא היה נשמע יותר כמו צפצוף, לדעתי.

מאלפוי התלבט לרגע ואז שחרר את ידיי. מיהרתי למצוא את שיווי המשקל שלי ונשענתי אחורנית, כדי לעבור למצב ישיבה, כמה שיותר מהר. להתרחק ממנו כמה שיותר מהר. שנינו קמנו בו-זמנית, ניערנו את הבגדים וסידרנו את השיער, מבלי להביט אחד השני.

כחכחתי בגרוני והבטתי בו בזווית העין. ראיתי שהוא הביט בי וממיהר להסיט את מבטו. הפנים שלו היו סמוקות והיה משהו שונה במבט הזה. משהו, שלא התאים לדראקו מאלפוי.

היו רגשות במבט הזה.

***

התעוררתי מאוד מבולבלת.

קודם כל – אני לא בן אדם של בוקר. אני מישהי, שצריך להעיר חמש פעמים, לפני שהיא קמה מהמיטה, מישהי שמפספסת ארוחות בוקר, מרוב שהיא אוהבת לישון, מישהי שלא יודעת מה זה עשר בבוקר בסוף שבוע. אז, שמישהו בבקשה יסביר לי, איך אני, ג'יני וויזלי, ערה בשמונה ביום ראשון?!

ואני מזהירה – אם מישהו יענה 'הארי' או 'נמייה' – יחטוף מכות. או, אולי לא. עדיף שאני אמנע מלנסות להרביץ לאנשים, בזמן הקרוב...

בכל אופן, חשבתי שוב ושוב על מה שקרה אתמול. ויש כל כך הרבה שלא הבנתי!

דבר ראשון – דראקו מאלפוי. אני לא מבינה אותך. אני לא מבינה את המבטים שלך, אני לא מבינה איך הצלחתי להרגיז אותך אתמול, כשבדרך כלל אתה לא מתעצבן מכלום ואני לא מבינה למה לא ניסית להרביץ לי בחזרה, כשברור שהיית חזק ממני.

דבר שני – הארי. למה לא חשבתי עלייך כל הבוקר?! זאת אומרת, זה טוב שלא עשיתי את זה. אני פשוט לא מבינה, איך זה יכול להיות.

דבר שלישי – לא, אני עדיין לא מצליחה להבין את הדבר הראשון.

אני פשוט לא מבינה אותך, דראקו מאלפוי!

***

הפרק הקודם		הפרק הבא