הנבחר ואביו

"הארי... הארי... הארי!" הארי שמע מלמולים מתוך שנתו. הוא פקח את עיניו וגילה את ג'יני ואלבוס רוכנים  מעליו.

"מישהו בא לראות אותך," אמרה ג'יני בבהלה מסוימת. "הוא אומר שאתה מכיר אותו, ושאתה צריך לבוא אליו עכשיו."

"האיש הזה דומה לך במידה מפחידה, אבא," הוסיף אלבוס הקטן, מנענע את ראשו לאות הן. "הוא נראה בול כמוך, רק זקן יותר." הארי החליט שמדובר פה בעניין די מוזר, והלך לבדוק זאת. הוא לא הכיר אף אחד שדמה בצורה כזאת, במיוחד לא איש מבוגר. הארי ניגש לדלת הכניסה.

מולו עמד איש מבוגר, בסביבות  גיל החמישים. האיש הביט סביב, ועיניו החומות ברקו. הארי הסתכל בראש האיש, אשר נראה כאילו לא סידרו אותו במשך שבועות, ושצבעו שחור, עם כמה שערות אפורות ולבנות שנשזרו בשערו. 'הוא נראה בדיוק כמוני,' חשב הארי. 'זה כמו להביט במראה בעוד שלושים שנה.' אבל היה משהו בפניו של האיש, אשר הזכיר לו מישהו... מישהו אהוב במיוחד, שהארי חלם בכל מאודו שישוב אליו...

"זה... זה לא יכול להיות..." מלמל הארי. " הו, זה כן." ענה האיש. " ועכשיו, לא כדאי שתכניס את אביך לביתך?"

                                                                *     *     *

"אני יודע שזה לא נראה מציאותי בכלל," התחיל ג'יימס לדבר לאחר שתיקה ארוכה. "אבל זה נכון. אמנם בחלומותיך, אני מתתי. אבל אני לקחתי כל שריד של זיכרון עלי, בכל העולם, וניסיתי לשנות אותו כך שלא ימצאו אותי. זה לקח הרבה מאוד זמן, כי הייתי מאוד מפורסם," הוא הוסיף בשחצנות, עיניו החומות נוצצות. "אך לבסוף הצלחתי.

"אחרי שהמחיקה נגמרה, התכוננתי לרגע שבו אספר ללילי שאצטרך לעזוב אותה ביום מן הימים. אני יודע שאני נשמע ממש אנוכי כשאני אומר זאת, לעזוב את אשתך וילדך לבד למות, אך לא הייתה לי ברירה, ונאלצתי לברוח ביום שבו קרה האסון. בבקשה סלח לי על זה, אני יודע שזה היה יכול להימנע אם הייתי מספר ללילי. אבל אני יודע שהיא לא הייתה מסכימה לזה, מסיבות שונות ומשונות שאף אחד חוץ ממני לא הבין." נראה שג'יימס הפך להיות פחות מדוכא. הארי החליט ששווה לנסות להצחיק את אביו, כל עוד הוא כאן אתו.

"אבל איך בעצם ידעת מה הולך לקרות?" שאל הארי. " מכל מה ששמעתי עליך ועל מעשיך המופלאים, לא שמעתי שאתה חוזה עתידות." "הו, בהחלט לא. כדי לדעת עת העתיד נעזרתי בדמבלדור, שהכיר לי את פרופ' טרלוני." הוא צחק. "מסתבר שהנבואות שלה מועילות מדי פעם.

"אחרי שברחתי," המשיך ג'יימס. "הלכתי לדמבלדור, שם הוא אמר לי שאלך למקום מסתור ביער, להיכן שרק הוא יודע את הדרך. מדי פעם בכל חודש בשנה, בלילה, דמבלדור ביקר אצלי וסיפר לי על עלילותיך. הפעים אותי איך שהתנהגת ביושר, באומץ ובחכמה, ושלמרות 'מותי' ומות לילי אתה ממשיך לשגשג ולפרוח." הארי מחה דמעה מעינו. הוא התרגש על עמקי נשמתו כששמע את אביו מדבר עליו כך.

"כאשר דמבלדור סיפר לי שכמעט גמרת את לימודיך בהוגוורטס, כבר לא יכולתי להתאפק, ואמרתי לדמבלדור שאני חייב לראות אותך. דמבלדור הראה לי את הדרך בקצרה ואמר כי לא יוכל ללכת איתי את כל הדרך, ושהוא חייב לעזוב.

"מסתבר שהמסע הזה ארך יותר מכמה חודשים, אפילו שנים, ועד שהגעתי – בהסוואה כמובן – כבר התחתנת ונולדו לך ילדים. אלבוס, ג'יימס ולילי, אם אני זוכר נכון." הוא הוסיף בחיוך מאולץ. הארי האמין שאביו מתגאה בכך שנולד להארי ילד שקרוי על שמו.

"וכך הגעתי עד היום," אמר ג'יימס, כשפניו רטובות מדמעות. "מצטער, אני חושב שאצטרך ללכת עכשיו. תוכלו לשלוח לי - ?" "אבא, אתה יכול בבקשה להישאר איתנו?" שאל הארי. "כ...כן, אנ...אני חושב שכן..." גמגם ג'יימס. "אתה יכול לגור איתנו?" שאל אלבוס הקטן, שצץ פתאום מאחורי הספה. "כן, אני חושב שכן," ענה ג'יימס, עכשיו בטוח יותר בעצמו. "סבא חדש! סבא חדש!" קראו כל הילדים בשמחה.

ג'יימס חייך חיוך רחב. הפעם חיוך אמיתי.