עוד בוקר שגרתי

זה סיפור שכתבתי בחצי שעה, סתם כי עלה לי הרעיון והחלטתי לשתף אתכם...

"המממ, הרמיוני," מלמל רון, מתהפך לכיוון חברתו וכורך את ידו סביבה.

הרמיוני, שהייתה שקועה בשינה, מלמלה תגובה, שאינה מובנת לאוזן האנושית.

רון שפשף את עיניו ופיהק. כשניסה לזוז, הרגיש את שאריות האלכוהול מכבידות את ראשו. הוא נאנח. הוא הרגיש תנועה וכשפתח שוב את עיניו, ראה את הרמיוני מתהפכת. היא פיהקה ופקחה את עיניה באיטיות.

"הו, וואו!.." קראה בפליאה. "רון! אה..."

רון לא הבין, מדוע היא מופתעת לראות אותו. הרי, הם גרו ביחד כבר שלושה חודשים. כנראה, שהייתה לכך סיבה, אבל רון היה עייף מכדי לפענח אותה. הרמיוני מצמצה כמה פעמים, מבטה מתחדד. הוא שם לב, שהיא נאבקת עם הבעת פניה. היה נראה שהיא מתאפקת שלא לחייך.

"טוב, די. מספיק!" היא קראה, כעבור מספר שניות, מגחכת. "רון, אתה צריך להוריד את זה מהפנים שלך!"

רון מצמץ. על מה, בשם מרלין, היא דיברה?! הוא נגע בפניו, מנסה לבדוק, אם יש עליהם משהו, שאפשר להוריד. הוא כיווץ את מצחו בבלבול.

צחוקה של חברתו התגבר. "אתה..." היא הניחה יד אחת על בטנה והזיזה קצוות שיער מפניו עם השנייה. "פשוט, תסתכל במראה," היא אמרה, מצביעה לעבר הארון.

רון נאנח. הסתבר, שכדי להבין במה מדובר, הוא היה צריך לקום מהמיטה. והוא ממש – אבל, ממש! – לא רצה לעשות זאת!

"רון, אני רצינית," היא הוסיפה בהחלטיות. "אתה צריך ללכת לשטוף פנים. יש לי מגבונים בשביל זה."

רון צמצם את מבטו. "הרמיוני, על מה את מדברת?!"

"רון," היא חיכתה את טון הדיבור שלו, מנסה להחניק צחקוק. "אתה צריך להסתכל במראה."

רון נחר. "טוב-טוב, הנה. אני הולך," אבל, במקום לקום, הוא התהפך חזרה על גבו וכיסה את פניו עם ידיו. "אוף!!!" הוא קרא בייאוש. "כואב לי הראש!"

הרמיוני התקרבה וליטפה את בטנו. היא הניחה ראש על כתפו ולחשה, מעט בארסיות, "אמרתי לך לא להגזים..."

רון נחר שוב. "הרמיוני, זו הייתה מסיבת הרווקים של הארי. הייתי חייב להשתכר. זה חלק מהתפקיד."

"דווקא, בתור השושבין, היית צריך לשתות הכי פחות, כדי לוודא שהארי נהנה ושהכול מתנהל לפי התוכנית."

"אני יכול לוודא שהארי נהנה, גם כשאני שיכור."

"איך אתה יודע?!" לגלגה הרמיוני. "אתה, בטח, לא זוכר כלום."

רון השמיע קול מחאה. "אני זוכר!.. דברים."

"אמ-המ," הרמיוני נשמעה לא משוכנעת. "טוב, עכשיו אתה מוכן לקום כבר?"

רון נאנח וזרק את רגליו אל הרצפה. "ה-נה!" הוא משך באיטיות. "רואה? אני קם."

"כל הכבוד!" הרמיוני צחקקה, מוחאת כפיים, כאילו שהיא מדברת עם ילד קטן.

כשרון מצא את הכוח להתיישב, הראש שלו הסתובב. הוא גנח בכאב. קצוות אצבעותיו הלבינו, מרוב החוזקה, שבה החזיק את שולי המיטה. הרמיוני נראתה משועשעת, באופן שגרם לו לרצות להתנקם בה. הוא החליט לזכור את זה, ליום שבו יהיה לו כוח...

רון גרר את עצמו באיטיות לעבר ארון הבגדים. הוא ידע שכדי להגיע למראה, כל מה שהיה עליו לעשות, היה להושיט יד אל הדלת, אבל במצב שבו הוא היה, זה היה נראה כמו המון עבודה! הוא נאנח, בפעם המי-יודע-כמה לבוקר זה. הרמיוני ניתרה מהמיטה, במהירות שגרמה לבטנו של רון לבעבע בחוסר הסכמה. היא נעמדה מאחוריו בציפייה. רון עיקם את פיו.

"הרמיוני, אני לא מבין מה את מתרגשת כל כך," הוא מלמל בעייפות, מצליח, סוף-סוף, להרים את ידו. "מה כבר יכול להיות כל כך נוראאאאאאאאאאאאהההההההההההההה!!!!!!!"

הרמיוני פרצה בצחוק מתגלגל.

"מה זה?!?!?!" זעק הג'ינג'י בהיסטריה, מסובב את פניו מצד לצד ובוחן את עצמו באימה. "איך... מתי... אני לא.... הרמיוני!!!!" הוא הסתובב אליה.

"כן, אהובי?" היא שאלה, בקול הכי רגוע שהצליחה למצוא. היה נדמה לה, שרון מחליף צבעים. הצוואר שלו, לפחות. היא לא יכלה לדעת לגבי הפנים, היות והן היו מכוסות באיפור כבד.

"א-אני... מה..." רון גמגם בצעקות, מנפנף בידיו לכל עבר. "מה! איך זה... אני..!"

הרמיוני אחזה בכתפיו, מנסה להעלים את החיוך משפתיה. "כמו שכבר אמרתי, לא היית צריך לשתות," היא אמרה בטון האימהי-יודע-כל שלה.

רון נחר. "זה לא הזמן לחנך אותי, הרמיוני."

"הו, אבל זה בדיוק הזמן!"

רון עיקם את פיו. "למה אני חבר שלך?!"

הרמיוני שילבה ידיים. "אני חושבת, שאני זו שאמורה לשאול את זה במצב הנוכחי."

הפרק הקודם