בחדר השינה שלך, בזמן המלחמה

זה מתחיל במיטה. 

כמעט שקיעה, והאור מהחלון זורם זהוב ודק. המיטה חשופה, וסיריוס עדיין לא קנה מצעים. רמוס רוטן לגבי זה על בסיס יומיומי אבל לא ישן בשום מקום אחר, אז סיריוס מניח שזה בסדר, באמת. אם זה באמת היה משנה, רמוס היה אומר לו. 

יש מיטה, ויש רמוס, ורמוס כבר ישן. השפעת הירח מהלילה הקודם עדיין משתהית בעצמותיו, חוסר מנוחה. רמוס נכנס ויוצא מזה כמו גאות ושפל, יש ימים בהם הוא מחייך כאילו לא נועד לעשות דבר מלבד זה, ובימים אחרים הוא יושב ליד החלונות, קורא את אותו ספר פעמים רבות כל כך שהעמודים מתבלים. הוא מקווה, בקול רם, שירד גשם. סיריוס לא יכול לתאר לעצמו למה. כשיורד גשם, כל הדירה מריחה כמו כלב רטוב, ואפו של רמוס מתקמט מעצמו כשהוא צופה בסיריוס מנער את הגשם משערו. 

אבל כרגע מזג האוויר שמשי, ורמוס ישן, וסיריוס עומד בפתח הדלת, מביט בצללים מתארכים על הקירות. 

לא- זה לא נכון. רמוס לא שם. 

סיריוס ממצמץ. הוא לא יודע מה השעה. חשוך מכדי לראות והכוכבים בחוץ מכוסים בעננים. יכול להיות שבקרוב השחר יעלה; יכול להיות שעדיין לא חצות. 

הוא ער, בגלל שרמוס לא שם. החדר מהדהד את העדרותו, בדיוק כפי שדממה מהדהדת את הצליל האחרון שקדם לה. ובכן, רמוס עזב. 

או שאולי לא. אולי הוא נעדר מאז ומתמיד. 

-

סיריוס בן עשרים כשהוא חושב שהוא הורג מישהו בפעם הראשונה. ג'יימס כמעט בן עשרים ואחת. קללה הורגת מבזיקה ליד אוזנו השמאלית של ג'יימס, וסיריוס בקושי שומע אותה חולפת, שקטה כמו הצליל הקלוש, האינטימי, של אצבעות מחליקות על עור חשוף. 

החוקים לגבי הריגת אוכלי מוות בידי חברי המסדר הם- במכוון, סיריוס חושב- לא ברורים לגמרי. 

הם לא אמורים להשתמש באבדה קדברה, קרושיו או באימפריוס. האנשים עושים זאת בכל זאת. הם נלחמים במלחמה. הם כבר לא במסדרונות של הוגוורטס, מטילים קללות בתור מתיחה כדי לחשוף את תחתוניו של מישהו, או להפוך את פרצופו לירוק זוהר. 

ג'יימס יורד למחתרת ביחד עם לילי והארי לא הרבה אחרי ההתרחשויות הבאות: סיריוס הורג אוכל מוות שניסה להרוג את ג' יימס, והוא לא מרגיש רע לגבי זה. זה הלחש העוצמתי ביותר שהוא הטיל אי פעם- הוא טועם את הקסם במילים כשהוא אומר אותן, זוהר רטוב, כמו פלדה של אקדח באחורי פיו שהוא מזהה כדם. 

ג'יימס מתחבא, אבל סיריוס לא. הוא הורג שוב, וזו לא הפעם האחרונה. הוא הורג יותר, ככל הנראה. הוא לא בטוח כמה אנשים. דמבלדור מביט בו בעיניים כסופות, יגעות, אבל לא אומר לסיריוס להפסיק. 

-

הוא מנשק את רמוס כנגד הקיר, מושך את אצבעותיו על עצמות האגן של רמוס, מנסה למשוך אותו קרוב יותר היכן שרמוס מסרב לזוז, גבו הארוך מקומר לאחור. סיריוס מחליק את אצבעותיו מתחת לתפר בחולצתו של רמוס ובמעלה גבו, לוחץ אותן כמו פגיעות קליע לתוך השכמות של רמוס. רמוס נושך את שפתו התחתונה של סיריוס, בחוזקה, חזק כל כך שסיריוס שוב טועם דם. 

הוא רוצה לצחוק, אבל זה יוצא ממנו כמו יפחה, רמוס בולע אותה. 

"תשתוק," רמוס לוחש. אצבעותיו עדינות על קו הלסת של סיריוס, והוא מלקק את שיירי הדם האחרונים מפיו של סיריוס. 

"בוא למיטה," סיריוס מתחנן, "ירחוני, בוא למיטה," ורמוס בא. רמוס מזיין את סיריוס אל תוך המזרון שכעת מכוסה בסדינים, סיריוס מבין, במעומעם, לא בדיוק בטוח איך זה קרה. סיריוס מחפר את עקביו משני צדי גבו של רמוס, שולח את ידיו במעלה אמותיו של רמוס. פיו של רמוס על צווארו של סיריוס אבל הוא לא אומר שום דבר. הם לא אמרו דבר אחד לשני כבר זמן רב. 

יש יותר מדי שאלות שסיריוס רוצה לשאול, יותר מדי דברים שהוא רוצה לומר. הוא פותח את פיו אבל רק יבבה יוצאת החוצה. רמוס מושך את פיו על שפתיו של סיריוס, מחוספס-מרושל, בזמן שידו הימנית זזה ביניהם ולוחץ את אגודלו על חריץ הזין של סיריוס. תפסיק להסתתר ממני, סיריוס חושב, כועס לפתע, לפתע זועם, אבל זה מגוחך, לא כך? רמוס בכלל לא מסתתר ממנו. רמוס ממש כאן. רמוס עם ידו על הזין של סיריוס ופיו על צווארו של סיריוס, ועקביו של סיריוס מקובעים בגבו התחתון. 

זה לוקח נצח עד שסיריוס גומר. הוא יודע, ברמה הבסיסת, הלא מדוברת, שברגע שהוא יגמור רמוס יירדם וכך גם סיריוס וכשהוא יתעורר בבוקר, רמוס יעלם. 

רמוס ממשיך להחליק את ידו מעלה ומטה על הזין של סיריוס אחרי שהוא מסיים לזיין אותו, הקונדום זרוק הצידה. הוא מסובב את ידו בדרך שהוא יודע שסיריוס אוהב, מבלי אזהרה. סיריוס מתקשת אל מגעו, בחוסר אונים. הוא מרגיש בחוויה חוץ-גופית, כאילו הוא יסתכל למטה ויראה את רמוס מביא לגמירה את קליפתו הריקה, עם פה חלקלק וריקני, וקליפות חלולות במקום עיניים. זה חולני. זו לא בדיוק מטאפורה. 

רמוס שם את אצבעותיו מתחת לסנטרו של סיריוס ומכריח את סיריוס לפגוש את עיניו, מבריש את אגודלו על שפתו התחתונה של סיריוס, קלות. רמוס לא מסיט את מבטו לרגע, אפילו לא כשהוא מנמיך את ראשו ולוקח את סיריוס בפיו, ומביא אותו לסיום כך, התנועה של לשונו והפיתול של ידו השמאלית, השריטה העדינה של שיניו ומבטן העז של עיניו המרוחקות, הבהירות. 

רמוס נשכב לצדו על המיטה, סוף כל סוף. הוא מתרפק כנגד צווארו של סיריוס. "תפסיק לחשוב כל כך הרבה," הוא אומר בשקט, וסיריוס כמעט צוחק. זה מה שסיריוס אמור לומר. זה מה שתמיד אמר, ורמוס תמיד הביט בו בחזרה, נבוך מעט, לפני שעיקל את שפתיו לחיוך קטן, מודע-לעצמו, וגמר בפיו של סיריוס. 

"בוא נשחק אמת או חובה." סיריוס אומר "אני אהיה ראשון." הוא עדיין מחוסר נשימה למחצה, הדופק המתפתל מטה של לבו מהיר מדי מתחת לעור של גרונו, פרקי ידיו. 

 הוא מרגיש כולו דביק, מזיע; חם מדי בשביל תחילת הקיץ, החום החזק של יולי מגיע מהר מדי.

או לפחות הוא חושב שזה תחילת הקיץ. כשהוא ממצמץ, יכול להיות שזה אמצע הסתיו. האור משתנה. 

"אז אמת או חובה," רמוס שואל, משתף פעולה. 

"אמת."

רמוס מנשק את השקע של צווארו. "אתה אף פעם לא בוחר אמת." 

סיריוס יודע את זה. הוא אומר, קולו צרוד: "הפעם כן." 

רמוס נרדם, נשימתו נמדדת כנגד צווארו של סיריוס, אצבעותיו בקושי נוגעות בשקעי צלעותיו של סיריוס. סיריוס מעביר את ידיו על הצלקות שעל הידיים, גבו, עצמות האגן של רמוס, מקטלג אותן. רמוס שונא את זה, מתקשח בכל פעם שסיריוס עושה זאת, אבל תמיד מסכים לכך בגלל שהוא יודע שסיריוס אוהב את תחושת הסימנים מתחת לאצבעותיו: המפה האישית, הטופוגרפית וההיסטורית של רמוס. 

כשסיריוס מתעורר באותו הבוקר, רמוס איננו. 

-

"זה רמוס, אתה חושב?" 

הוא נשמע מפוחד. זה כל מה שסיריוס יכול לחשוב עליו, לרגע, ג'יימס פוטר, בן עשרים ואחת, כבר אבא, ונשמע כמו ילד קטן. קולו נרעד. ג' יימס אף פעם לא נרעד. 

סיריוס דומם לזמן ארוך. לומר את זה בקול רם יהפוך את זה לאמיתי. לומר זאת בקול רם אומר שמשהו בסיסי ושאין לו תחליף נשבר. ושהוא לעולם לא יוכל לחזור. לומר את זה בקול רם אומר שרמוס לא אוהב אותו, ואולי מעולם לא אהב. 

סיריוס מלקק את שפתיו. תתחיל עם החדר, הוא חושב, ושוכח מה מגיע הלאה. "יכול להיות," הוא אומר, וג'יימס קובר את פניו בידיו. סיריוס מניח את ידו על הכתף של ג'יימס, אב לבנו. הוא לא חושב על דבר. 

-

אף אחד לא יודע על רמוס וסיריוס. ג'יימס ולילי ופיטר כולם יודעים שסיריוס ורמוס גרים יחד כבר כמה חודשים מאז סיום שנת הלימודים השביעית שלהם בהוגוורטס, אבל הם לא יודעים על כל השאר. הם לא יודעים איך זה היה בהתחלה- כשאלה היו רק שניהם, מרוחקים משאר העולם, אצבעותיהם על פיותיהם אחד של השני והסוד הזה, חיוך ירחוני מוסתר למחצה בפינת השפתיים של רמוס, מעוקל כלפי מעלה. 

סיריוס אוהב את החיוך הזה יותר מכל דבר אחר בעולם כולו. הוא נהג לחשוב - בפראות, בשגעון, כשהוא לא ידע מה מכל זה אומר- שהוא ימות בשביל החיוך הזה. 

רמוס נעלם הרבה. דמבלדור סיפר לסיריוס ברפרוף שאלה עניינים של המסדר, ממש כמו מה שסיריוס עושה. סיריוס לא מאמין לו. אף אחד לא עושה את מה שסיריוס עושה, בגלל שסיריוס משתגע, ככל הנראה. הוא יוצא החוצה ועוקב אחרי אוכלי מוות והוא מתיר לחשי הגנה מסובכים בגלל שיש לו את הכשרון לכך: הוא יכול להריח קסם באוויר כשהוא קרוב. זה הדם של בלק שבו. 

זה קסם ישן, טהור-דם. 

זה לא שווה את זה, הוא חושב, הטוהר הזה לא שווה דבר מזה, מה שוולדמורט ואוכלי המוות נלחמים עבורו. סיריוס יוצא וברכיו מתלכלכות מבוץ והזרת שלו נתפסת בלולאה של לחש מגן עוצמתי לגמרי בטעות. הוא ממוטט את כל הדבר בבת אחת, ואוכלי המוות צצים לנגד עיניו, פניהם מוסתרות. קצות השרביטים שלהם זוהרים בירוק. סיריוס ממצמץ, פעם אחת, והוא בבית. הוא בחדר השינה. הוא לא יודע איך הוא הגיע לשם. אולי הוא מעולם לא עזב. 

-

ג'יימס ולילי הופכים את פיטר לשומר הסוד. הם מספרים לכולם שזה סיריוס. זה הגיוני. וולדמורט ילך אחרי סיריוס בכל מקרה; הוא הבחירה המובנת מאליה עבור ג' יימס. 

"יותר מדי מובן מאליו," ג'יימס אומר. ממשיך לשפשף את כפות ידיו על ברכיו. 

לילי חיוורת פנים ורגועה לגמרי. היא אוכלת פטלים אחד אחרי השני, מכתימה את אצבעותיה באדום, אבל היא עושה זאת אוטומטית, כאילו לא מבינה מה היא עושה. 

"אתה תפגע, סיריוס," ג'יימס אומר, ברכות. 

פיו של סיריוס מתעקל. מאוחר מדי בשביל זה. 

"אני עדיין חושבת שאנחנו צריכים לבחור ברמוס אם אתה לא תעשה את זה, סיריוס," לילי אומרת. קולה נשמע כאילו היא מדברת על רשימת מכולת, מה לבחור לארוחת ערב. 

ג' יימס וסיריוס מחליפים מבט. לילי לא מחמיצה דבר ומביטה בג' יימס, רחבת, ירוקת עיניים. הם כל כך צעירים, סיריוס חושב, הוא מרגיש מבוגר משניהם באלפי שנים, מה שלא הוגן בכלל, בגלל שהם אלה שחיים בגיהינום עכשיו, לא הוא. איזו זכות יש לו על התשישות, הפחד שלהם?

אבל סיריוס יכול להרגיש את לבו פועם בבסיס גרונו, לטעום את צריבת הפלדה באחורי ריאותיו. "תשבע שלא תבחרו ברמוס בלי לספר לי על זה," הוא אומר. "ג'יימס." 

לא אכפת לו, באותו הרגע, שאולי רמוס הוא מרגל. הוא חושב על אוכלי מוות באים אחרי רמוס, על קרושיו. על רמוס, מת. הוא תוהה מה יהיה גרוע יותר: רמוס מת, או רמוס עובד בחשאי עבור וולדמורט? הוא שונא את עצמו על כך. 

ג' יימס מבין. ג'יימס מבין יותר מדי, אולי, וכך גם לילי, בלכסון החד של מבטיהם לעברו, מאוחדים. סיריוס מקנא בהם על הסולידריות שלהם. 

"אנחנו מבטיחים," לילי אומרת, בשקט. "זה יהיה פיטר," וסיריוס משחרר נשיפה שהחזיק, לאט מבין שיניו, כאילו אם ינשוף מהר מדי צלעותיו יסדקו. 

-

"זה לא צריך להיות אתה," רמוס אומר. הוא מתקשת תחת מגעו של סיריוס שוב, נענה לתנועות האיטיות, המיומנות של סיריוס בתחתית גבו, העיקול של ירכו. "אתה תהיה בסכנה. זה צריך להיות אני. אני אעשה את זה. תן-" נשימתו נקטעת כשסיריוס מעביר את שיניו על צווארו. 

"לא," סיריוס אומר, רכושני וכועס ומבועת וכל כך, כל כך פוחד לאבד את כל זה, לאבד את רמוס, לאבד הכל. הוא יכול כבר להרגיש איך זה מחליק ממנו, מותר כמו אחד הכשפים שהקסם בדמו לימד אותו להתיר. דבר מעולם לא לימד אותו איך להרכיב משהו מחדש כשהוא נשבר. "זה אני, רמוס. הם בחרו בי." 

ההבעה על פניו של רמוס בלתי ניתנת להבנה. שפתיו פסוקות, עיניים סגורות למחצה, ריקות. סיריוס נשען קדימה ומנשק אותו כדי שלא יצטרך לראות יותר. 

-

ג'יימס ולילי שלחו לו מכתב. הוא קצר, אורכו רק שורה אחת. אזהרה. 

היזהר מאיש קריות. 

הם עדיין לא בטוחים לגמרי. יכול להיות שהוא טעה. יכול להיות. 

(אם סיריוס טועה, בסופו של דבר האמת תצא לאור ורמוס יסלח לו. רמוס תמיד סולח לו, בניגוד לכל היגיון. ואולי סיריוס יסלח לעצמו. אם הוא טעה, הם יכולים לתקן את זה, הוא חושב. רק כל עוד יש להם הזדמנות). 

-

יש לו סיבות לחשד. זה מה שהוא אומר לעצמו כשהוא שוכב ער בלילה, לבדו. (רמוס נעדר שוב, אז החדר ריק. מאוורר התקרה מצרצר כמו ציקדה מלמעלה. יש ריח נעים, שריד של הגשם העדין שירד מוקדם בבוקר). 

זה לא בגלל שרמוס הוא יצור אפל ולפיכך מועד, לאופל. סיריוס הוא בלק - אם מישהו מועד לאפלה, זה בטוח הוא. לפעמים הוא תוהה, בהיסח דעת, איך הוא יכול להיות בטוח כל כך שהוא לא נכנע לה כבר. הוא הרג המון אנשים, והוא יודע, עמוק בחזהו, שהוא לא סיים עדיין. (לפעמים הוא כבר אפילו לא בן אדם, אלא מכונה: הבובה של דמבלדור, מפרקיו החלודים נמשכים בידי חוטי מתכת מעוקמים.) 

רמוס השתנה, ככה זה. הוא שקט יותר מתמיד, והדרך שבה הוא צופה בסיריוס גורמת לסיריוס אי נוחות- כאילו הזאב ער בחזהו של רמוס, צד בעקבות ריח של דם, מגיע כדי להרוג. סיריוס מעולם לא פחד מהזאב לפני כן. 

אבל, שוב- הוא לא צעיר כפי שהיה. 

הוא בדיוק הפך בן עשרים ואחת. 

"זה לא משחק, סיריוס," רמוס אמר פעם, וסיריוס פשוט הסתכל עליו, זרק את ראשו לאחור, נותן לחיוך על פיו להגיד את כל מה שהיה צריך לומר. 

-

הם עומדים בחדר השינה. השמש גבוהה בשמים או נמוכה כנגד האופק: סיריוס לא יכול להבדיל. כשהוא ממצמץ, כל הצללים משתנים. רמוס קרוב מדי- הוא לא קרוב מספיק. הוא מסתכל בחזרה בסיריוס, לא

 ממצמץ, החום בעיניו תופס את הזהב של האור. 

"אני אהרוס הכל בסופו של דבר, אתה יודע," סיריוס אומר. זה נראה כמו משהו שצריך לומר לרמוס. 

הוא לא בטוח מתי זה קורה, אם הם הם בכלל. חדר השינה נראה כמו שנראה כשהם סיימו את הוגוורטס, לפני שרמוס התמקם בדירה כמו שצריך. 

זה לא אומר כלום, בכל זאת. 

רמוס ממצמץ. ואז הוא לוקח את ידו של סיריוס ומסתכל עליה, בסקרנות, על הקווים בכף ידו של סיריוס וכתמי השיקוי על פרקי אצבעותיו מסמי החיזוק המרירים שהמסדר גורם לו לשתות. הוא מעביר את אצבעותיו על קו המתאר של כל האצבעות של סיריוס, עדין מספיק כדי שיהיה בלתי מורגש כמעט. 

"אני מקווה שאתה מבין," רמוס אומר, בסופו של דבר. 

אחר כך הוא מנשק אותו.

הוא לא. 

-

ג'יימס ולילי נשארים במסתור ושולחים מכתבים מוצפנים, דו משמעיים כשהם יכולים. פיטר לוקח את הסוד שלהם ונושא אותו במקומות החבויים, הלא נגועים מאחורי צלעותיו, תעתיק. סיריוס שמח לראות אותו עושה זאת; פיטר תמיד רצה להוכיח את עצמו, במיוחד לג' יימס. הנה ההזדמנות שלו. סיריוס מאמין בו. 

זה משאיר אותו חופשי לעקוב אחרי ירחוני, מבלי אשמה. אף אחד מהם לא יהיה זה שיבגוד בסודם של ג' יימס ולילי והארי עבור וולדמורט. לא ישירות, לפחות. יש מעין נחמה קרה בידיעה הזאת. זה כל מה שיש לו. 

-

בהתחלה זה היה כך. 

הם היו ארבעה: ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים. ג'יימס היה חברו הטוב של סיריוס, פיטר הלך אחריהם, ורמוס היה רמוס. זה לא שסיריוס לא חשב על רמוס כחבר, אבל זה היה שונה, לא כפי שזה היה עם ג'יימס ופיטר. זה לא הטריד את סיריוס באותו הזמן. הייתה לו תחושה, מודעת-למחצה, שזה עלול להיות חשוב, אבל הוא היה עדיין צעיר מספיק כדי לחשוב שהדברים האלה יפתרו בעצמם עם הזמן; שאם זה באמת היה משנה בצורה כזו או אחרת, מישהו היה מושיב אותו ומסביר לו הכל בסבלנות. (האדם הזה נשמע תמיד כמו ירחוני בראשו של סיריוס, וסיריוס אהב להקשיב לקול הזה, הצרוד קלות בקצוות.)

רמוס נישק אותו ראשון, מאוחר בשנתם השביעית. 

שפתיו היו סדוקות, סיריוס נזכר שהוא חשב לעצמו, לפני שרמוס התנתק ממנו. קורא תיגר כמו גריפינדור אמיתי, סיריוס אמר אז, בגלל שלא היה מסוגל לעשות שום דבר אחר, הלום קרב כשרמוס הסתכל עליו, חסר בושה לחלוטין וממתין לראות מה סיריוס יעשה בתגובה. 

"זה הכל?" רמוס שאל. "אני צריך לנעול את עצמי בחדר האמבטיה של המדריכים ככה שלא נצטרך לראות אחד את השני יותר, או שאולי אני צריך לנשור מבית הספר לגמרי?" 

"כבר אמרת לי את הסיסמה למקלחות." סיריוס הסתכל על פיו של רמוס. זה היה פה נחמד, הוא חשב, קצת בהיסח דעת. שפתיו שלו עקצצו, לא בחוסר נוחות. 

"וואו," רמוס אמר. הוא עדיין לא התיק את מבטו, מה שסיריוס חשב שהיה אמיץ מאוד מצדו. הוא התחיל לחייך. 

" אתה לא עובד עלי, נכון? " סיריוס שאל. 

"ג'יימס לא עומד לצוץ מאחורי הטפט ברגע שאנשק אותך שוב?" זה היה מסוג הדברים שג' יימס יעשה, בגלל שברור שג'יימס יבחין בדבר המוזר, חסר השם שהיה שונה בין סיריוס ורמוס עוד לפני שסיריוס הבין זאת בעצמו. 

"למה?" רמוס שאל. "זה נראה לך מצחיק?" 

סיריוס חשב על זה. "אתה יודע," הוא אמר,"זה באמת נראה לי די מצחיק," ואז הוא נשען קדימה ונישק את רמוס כמו שצריך. רמוס צחק לתוך פיו של סיריוס, מה שהיה החלק האהוב על סיריוס בזיכרון המסוים הזה. אם הייתה לו הגיגית הוא היה חוזר על החלק הזה, שוב ושוב ושוב, אבל הוא לעולם לא היה משאיר את הזיכרון בקערה לאחר מכן. הוא היה לוקח אותו איתו כשהוא היה הולך. 

סיריוס זוכר גם את כל השאר; הוא כמעט בטוח שזה הכל. הם התנשקו מאחורי חליפות שריון במסדרונות בין השיעורים, הסתכלו אחד על השני מעל ראשיהם של ג'יימס ופיטר והבליעו חיוכים, טיילו ברחבי היער האפל יחד בירח מלא, השפריצו דיו בפניהם אחד של השני. סלחו אחד לשני על החטאים שלהם, בגלל שהעתיד- העתיד שלהם- היה עדיין כל כך פתוח וחופשי וכל כך לפניהם, עדיין לא נגוע בכל הדברים שעדיין נשאר להם להפסיד.

—

ישנה המיטה, וישנו החדר, וישנו רמוס. 

את זה, לפחות, סיריוס יודע בוודאות. 

הצללים מטפסים על הקירות. סיריוס לוקח נשימה. 

רמוס מחווה כלפיו. "לא שמעת?" 

סיריוס עונה בפיהוק: "על מה?" הוא נוגע בפרק ידו של רמוס, מושך אותו אל המיטה. הוא רגוע כמו תחתית האוקיינוס, כאילו מגן עוצמתי כלשהו התיישב על לבו סוף כל סוף, משחרר אותו. 

רמוס מאפשר לעצמו להימשך. הוא נשכב ישירות על המזרן, ידיו מקופלות על חזהו, ובוהה למעלה בתקרה. סיריוס צופה בו. "הכל בסדר, ירחוני. אני מבטיח לך." 

רמוס מהנהן בראשו, אבל נראה מתוסכל, כאילו לא יודע מה הוא מנסה לומר. קמט הדאגה בין עיניו מעמיק. סיריוס מחליק אותי בכרית אגודלו. 

"סיריוס-" רמוס מתחיל לומר, רק סיריוס אומר "ששש.." ומשתיק אותו בפיו. 

-

(הוא מתעורר בבת אחת, או שאולי לא. הוא ממצמץ כלפי התקרה, מעורפל, ונזכר שזה ליל כל הקדושים. בחוץ, השמיים מלאי כוכבים, כוכבים, כוכבים. 

לוקח לסיריוס רגע להבין, לא, לא כוכבים - ניצוצות. בכל רחבי המדינה, מכשפות וקוסמים מרימים את שרביטיהם באוויר, ומטילים ניצוצות על הכל, כך ששלוחות אור זהובות ואדומות וכסופות מאירות את כל השמיים. 

סיריוס יוצא ממיטתם, הריקה, והולך לגלות למה.)