לילה בלאק

(בואו נדלג על ההתחלה ונגיע לקטע שבו הדמויות שלי ושל חברתי הטובה מופיעות כי ההתחלה משעממת אותי. רק הערה- כל מה שבסוגריים זה הערות שלי. עוד הערה- אם מישהו חושב שיש איזושהיא בעיית OOC, חור בעלילה, חור בתיאור או כל דבר בסגנון, שיגיד בתגובות ואני אקח את זה לתשומת ליבי.)

קיארה טיילה לה בפארק, נעזרת במקל ההליכה שלה ושקועה במחשבות, כשפתאום קול אמר את שמה.

"קיארה! קיארה קראוו! זה אני, מייק! היינו יחד בברטס, זוכרת?"
היא הסתובבה אליו בחיוך, ולחצה את ידו. "טוב לראות אותך, מייק."

"שמעתי שירו עלייך בחו"ל. מה קרה?"
"בדיוק מה ששמעת."
כמה דקות לאחר מכן, קיארב ומייק ישבו על ספסל בצד הדרך ושוחחו.

"אתה עדיין בברטס?" שאלה קיארה בעניין קל.

"כן, מלמד."
"לא מתאים לך."

השתררה שתיקה של רגע.
"מה איתך? את נשארת בעיר, עד שתתאקלמי?" שאל מייק. (אגב, אם למישהו יש רעיון אחר, כל רעיון אחר, לאיך היא חטפה כדור- בבקשה תכתבו אותו, ואני אשתמש בו, כי אין דבר שפחות מתאים למי שהיא בחיים האמיתיים מאשר לפלוש לאפגניסטן) היא נראתה מהורהרת לרגע, ואז הנידה בראשה. "אני לא בטוחה אם אני יכולה לגור בלונדון, עם קצבה צבאית."
"ולא יכלת לסבול שום מקום אחר? לא מתאים לך," הוא אמר, באכזבה קלה.
"טוב, הרבה השתנה מאז, וזה פשוט... קשה. אתה לא יכול שלא לצפות שאני אתנהג אחרת, כשיש לי את המקל הזה." היא החוותה קלות אל המקל שלה.

הוא הנהן. "זה כבר יותר מזכיר אותך."
השתררה שתיקה קצרה נוספת.
"הארי לא יכולה לעזור?" הוא שאל.
"אני לא חושבת. עדיף שלא ניפגש בזמן הקרוב."

"מה לגבי דירה עם שותפים? נראה לי שזה יכול לעבוד." הוא הציע, אופטימי פתאום.
היא הטתה את ראשה מצד לצד. "אתה חושב? יכול להיות שאני, אני לא יודעת, אפריע להם."
הוא צחק. "את השנייה שפגשתי היום שחושבת ככה."
"מי הייתה הראשונה?"

ובמקום אחר לחלוטין, לילה בלאק, בחורה בלונדינית בת עשרים ושבע, בחנה גופה. (אחלה של משפט פתיחה לסצנה, מה?) עם המעיל השחור הארוך שהיא לבשה והמבט הבוחן שהיא נעצה בגופה, היא מאוד הזכירה ערפד.

"זה טרי? כאילו, מאוד טרי?" היא שאלה, בעודה מחווה ללא צורך אל הגופה.
"הגיע ממש הרגע. 67, סיבות טבעיות." ענה הג'ינג'י שעמד לידה והסתכל, כאילו כדי לוודא ששום דבר לא מתפוצץ. "הוא עבד כאן. יצא לי להכיר אותו."

"בסדר," אמרה לילה. "אני אתחיל עם השוט."
את הדקות שלאחר מכן, היא בילתה- כן, נכון מאוד, בלהרביץ לגופה. המשגיח עמד מחוץ לחלון והשגיח עליה. כשהיא הפסיקה, היא גילתה שהוא עומד מולה.
"מה, היה לך יום רע?" הוא שאל, באגביות-מה.
"לא. זה ניסוי. תודיע לי בבקשה על כל החבורות שייווצרו בעשרים הדקות הבאות." לילה אמרה, ללא ספק בניסיון להתחרות באגביות שלו. אבל נראה שהוא החליט להחליף נושא.

"אגב, אחרי זה, כשתסיימי לערוך ניסויים שלא היו מביישים אף מדען מטורף בסרט מטופש, תרצי במקרה לשתות קפה או משהו?" הוא שאל, ממשיך במשחק הדיבורים האגביים.
"לא תודה, אני לא אוהבת קפה," היא אמרה בחיוך חתולי שהבהיר שהיא יודעת טוב מאוד למה הוא התכוון. הוא פשוט משך בכתפיו.

"שום בעיה. אפשר גם תה."
היא הנהנה, בלי להוריד את החיוך החתולי מהפנים. "שום בעיה, אני אהיה למעלה. תשאיר אותו שם ותעזוב, יכול להיות שלא יהיה לי הרבה זמן לפטפט." היא הסתובבה והסתלקה.
ברגע שהיא יצאה מטווח שמיעה, הוא התחיל לצחקק בלי שליטה.

ורק כמה דקות לאחר מכן, בזמן שהיא היייתה עסוקה בבחינה של משהו בעזרת מיקרוסקופ, הדלת נפתחה וקיארה ומייק עברו דרכה. היא העיפה בהם מבט חטוף.

קיארה, לעומת זאת, הסתכלה על כל החדר ונראתה קצת מופתעת, אבל לילה התעלמה מזה. "מייק, אני יכולה לשאול את הטלפון שלך? אין לי קליטה."
"מה קרה לטלפון הנייח?"
"אני מעדיפה הודעות."
מייק הנהן. "סליחה, השארתי אותו במעיל שלי."
קיארה שלפה את הטלפון שלה מכיסה. "הנה, קחי את שלי."
"תודה," אמרה לילה וניגשה אליה.
מייק נראה כאילו הוא מרגיש צורך להבהיר משהו. "זאת חברה וותיקה שלי, קיארה קראוו."
לילה התעלמה ממנו, לקחה את הטלפון הנייד והתחילה להקליד. "אפגניסטן או עיראק?" (ברצינות, כל רעיון ייתקבל בברכה.)
מייק הגניב מבט אל קיארה והנהן.

"אפגניסטן, איך ידעת?"
הג'ינג'י משגיח הגופות ממקודם חזר עם התה של לילה ופתח את הדלת. "אה, ניק, תודה על הקפה," אמרה לילה. הוא חייך אליה וחזר דרך הדלת.

"אז אנחנו עומדות להיות שותפות לדירה, נכון? אז להביא לידיעתך שאני... את יודעת, לא הבן אדם הכי נוח בעולם. ושהבגדים, סלאש כל חפץ הריס אחר שלך, אולי חוץ מטלפון עי עלייהם אני נזהרת, יפחדו מזה. רק ליידע אותך לסכנות." חזרה לילה לשיחה עם קיארה.

"אחרי זה נראה לי שזה הגיוני שמייק חשב שנסתדר. כמעט אף אחד לא סובל את המוזיקה שלי, אבל נשמע שאת כן."
"על מה את מנגנת?"
"גיטרה, אבל אני בעיקר שרה הרבה. אני מופיעה לפעמים. ואיך ידעת על אפגניסטן?"
לילה הרימה גבה. "זה די ברור, לא? והייתה דירה קטנה במרכז לונדון שמצאה חן בעיניי, נראה לי שביחד נוכל לשלם עליה. ניפגש מחר, בשבע בערב. מסוכם?" היא התחילה כבר להתקדם לעבר הדלת.

"נפגשנו לפני חמש דקות, אחנו לא יודעות עדיין שום דבר ממה שצריך לדעת." העירה קיארה.

"יש עם זה בעיה?"
"קודם כל, אני לא יודעת איך קוראים לך, או איפה ניפגש. ודבר שני, אנחנו לא יודעות כלום אחת על השנייה. רק כמה דברים, ואני בטוחה שזה לא מספיק בשביל להחליט לעבור לגור ביחד."
"ובכן, אני יודעת שהיית במלחמה, שחזרת מאפגניסטן עקב פציעה, שיש לך אח, שהוא שתיין, שהצליעה שלך פסיכוסומטית, ואם יש לך פסיכולוג הוא כנראה יסכים איתי, קוראים לי לילה בלאק והכתובת היא 221 ב' ברחוב בייקר." לילה ענתה, קרצה ויצאה.

יום לאחר מכן, כשהן נפגשו, קיארה מצאה את לילה שעונה על מעקה ליד דלת הבית המדובר וקוראת ספר- תרועת מוות.

"מיקום נחמד. זה לא יקר?" היא שאלה, מעירה את הבלונדינית מהספר שלה.

"לא ממש. בעלת הבית, גברת הדסון, עשתה לי הנחה מיוחדת. היא חייבת לי טובה. לפני כמה שנים בעלה קיבל גזר דין מוות בפלורידה.
"אז את מנעת אותו..." התחילה קיארה, ואז השתתקה ברגע שהבחינה בחיוך של חברתה. "וואו, את מרושעת."

הדלת נפתחה פתאום, ומישהי- כנראה גברת הדסון? יצאה וחיבקה את לילה. "לילה. מי ששם זאת "השותפה הפוטנציאלית" שסיפרת לי עליה?"
"בדיוק."

גברת הדסון פנתה אל קיארה. "שלום, תיכנסי."
"תודה." אמרה קיארה ונכנסה. לילה נכנסה אחריה.
כשהן עלו למעלה, למקום שהן כנראה עמדו לקבל, החדר היה מבולגן ברמות שבל-יתוארו. דברים- מספרים ועד ציוד מעבדה- כיסו את כל המשטחים בצורה שהעידה שלמי שכל אלה שייכים לה אין כוח לסדר אותם בצורה פשוטה יותר.

"מקום נחמד, אם רק נסדר קצת," אמרה קיארה. לילה הסמיקה קלות ועברה מסביב תוך כדי ניסיון מרושל לסדר כמה דברים במהירות. "מצטערת על זה."
קיארה נעצה מבט בגולגולת שהייתה מונחת על מדף סמוך. "מאיפה זה?"
"זה חבר שלי. וכשאני אומרת "חבר"..." לילה שלחה חיוך מלחיץ להבהרה.

"מה דעתך, קיארה?"
גברת הדסון נכנסה פנימה לפני שקיארה הספיקה לענות על השאלה. "יש עוד חדר שינה למעלה. זאת אומרת, אם תצטרכו שני חדרי שינה."
קיארה הנהנה. "כן, נצטרך שניים."
לילה המשיכה להסתובב בחדר ולנסות לסדר קצת, בזמן שגברת הדסון העירה, "לילה, תראי איזה בלגן עשית."
לילה גלגלה עיניים במהירות ובלי יותר מדי קוצר רוח אמיתי, בזמן שקיארה התיישבה בכיסא קרוב והסתכלה עליה. "בדקתי עלייך באינטרנט אתמול. מצאתי את האתר שלך. כתוב שם שאת יכולה לזהות מתכנת לפי העניבה שלו, וטייס בחברה מסחרית לפי אגודל שמאל. זה נכון?"
"כן. אחרי שמסתכלים על כמה, מתחילים לזהות סימנים, ומתחילים לחפש אותם על כל מי ומה שאת פוגשת. זה נראה מרשים, אבל זה בעצם זה די קל."
קיארה הנהנה, ונזכרה באיך שלילה קראה את "תרועת מוות" כשהיא חיכתה לה. "כמו שניל גיימן אמר על טרי פראצ'ט כשהוא כתב עליו באחת הגרסאות של "בשורות טובות", צריך לגרום לזה להיראות קשה יותר משזה באמת."
לילה שלחה אליה חיוך של הערכה מחודשת. "בדיוק."

גברת הדסון קטעה אותן שוב, אבל הפעם היה לה את העיתון ביד. "מה בנוגע להתאבדויות ההן, לילה? חשבתי שזה יימצא חן בעינייך. שלושה מקרים זהים."
"ארבעה. הייתה התאבדות רביעית, והפעם היה משהו שונה." לילה הביטה מהחלון, וראתה שלמטה חונה ניידת משטרה. היא הסתובבה בדיוק בזמן  לראות את לסטרד, שוטר בגיל העמידה, מתפרץ לחדר. "איפה זה?"
"בבריקסטון, גני לוריסטון."
"מה השתנה הפעם? לא היית בא לקרוא לי אם שום דבר לא היה משתנה."
"הפעם היא השאירה מכתב. את מוכנה לבוא?"
"ברור, אבל בבקשה תגיד לי שאנדרסון הוא לא זה שמטפל בזיהוי הפלילי."
"הוא כן."
"אז לא בניידת. אני אהיה ממש מאחורייכם."
לסטרד עזב את החדר, והשאיר את לילה בפנים. תוך שנייה בערך, חיוך חצי מטורף נפרש על פניה, והיא הסתחררה סביב עצמה כמו בריקוד. "יאס! שותפה חדשה, שלוש התאבדויות, ועכשיו מכתב- לא עומד להיות משעמם לרגע בשבוע הזה! גברת הדסון, אני עומדת לחזור מאוחר. אולי אני אצטרך אוכל."
"אני בעלת הבית שלך, לא סוכנת משק הבית שלך."
"כן, נראה לי שכבר הבהרת את זה, בערך אלפיים פעם, ואת יודעת שאני לא מקשיבה לך כי בדיוק היה רצח סדרתי! יאס!"
"קיארה, את יכולה לשתות כוס תה, תרגישי בבית."
לילה עברה את הדלת ויצאה משם, וגברת הדסון נאנחה. "היא מתרוצצת לה כל היום לכל מקום, בזמן שהיא לא עסוקה בלהשליט כאוס בכל האזור הזה. אבל אני רואה שאת מעדיפה לשבת. אני אכין לך כוס תה, תני לרגל שלך לנוח."
"תודה רבה. אני אוהבת תה."
"אבל רק הפעם. אני לא סוכנת משק הבית שלך."

קצת אחרי זה, לילה חזרה לקחת את הכפפות שלה.

"איך את?" היא שאלה.
"טוב."
"את היית במלחמה- רופאה צבאית, אני מניחה? בטח יצא לך לראות הרבה מיתות אלימות."

"כן. יותר מדי."
"מתחשק לך לראות עוד כמה?" היא שאלה בנימה מזמינה.
"למה לא?" היא ענתה. בהחלט היה משהו מפתה בעוד קצת אקשן. "גברת הדסון, מצטערת, אבל אני אוותר על התה."
"שתייכן?"
לילה הסתובבה אליה. "למה לשבת בבית כשיש ארבע התאבדויות בלתי אפשריות בחוץ? נראה לי שקיארה מסכימה עם זה."
קיארה הנהנה, מעט בעל-כורחה, כי היא ראתה את החיוך המרוצה של לילה עוד לפני שהיא חייכה אותו.
"המשחק מתחיל."

כשהן היו במונית, בדרך לזירת הפשע, לילה הייתה הראשונה שדיברה. "טוב, יש לך שאלות? בנוגע למשהו?"
"ובכן, קודם כל, במה בדיוק את עוסקת? הייתי אומרת שאת חוקרת פרטית, אבל הם לרוב לא מייעצים למשטרה."
"אני חוקרת יועצת. היחידה בעולם, כי אני המצאתי את המקצוע הזה."
"מה זה בדיוק אומר?" שאלה קיארה, בהיסוס לא מאוד אופייני.
"שכשהמשטרה מסתבכת, היא מבקשת ממני עזרה."
"המשטרה לא מתייעצת עם חובבנים."
לילה הרימה גבה. "את רוצה לומר שאני חובבנית? אני ידעתי על אפגניסטן, ושהיית רופאה צבאית."
"כן, איך עשית את זה?"
"העמידה שלך, ההתנהגות שלך, זה שידר צבא. ומכל המקומות שבהם הכרת את מייק, הכי סביר שזה היה בברטס, ככה שמן הסתם היית רופאה צבאית. הפנים שלך שזופים, אבל אין שיזוף מעל מפרק כף היד. היית בחו"ל, אבל נראה שלא בחופשה. הצליעה שלך נראתה חמורה כשהלכת, אבל כשעמדת מולי, לא ביקשת כיסא, כאילו ששכחת ממנה, ככה שברור שזה היה לפחות חלקית פסיכוסומטי. זאת אומרת שהנסיבות של הפציעה היו טראומטיות. מה שאומר שסביר שנפצעת במלחמה. פציעה בקרב, שיזוף, אפגניסטן או עיראק. עכשיו, בנוגע לטלפון שלך- הוא יקר, אבל את עדיין מחפשת דירה עם שותפה. מה שאומר שכנראה שקיבלת את זה במתנה. היו עליו שריטות, וכנראה שלא היית מתייחסת ככה לפריט יקר, ככה שהיו לו בעלים קודמים. וכתוב עליו "הארי קראוו", ככה שזה היה של קרוב משפחה. סביר יותר ששל אחיך ולא של אבא שלך. ואני יודעת שיש לו הרגלי שתייה בגלל השריטות מסביב לשקע של המטען. לרוב יש אותם רק לאנשים שיכורים."

"ועדיין, לא צדקת בנוגע להכל."
לילה חרקה שיניים. "איפה היו טעויות?"
"אני לא הולכת לפסיכולוגית. אולי זה נראה סביר, עם פציעה פסיכוסומטית, אבל אני מעדיפה לא לספר על זה לכולם. ויש לי אחות, לא אח. והיו כאן הרבה אי-וודאויות."

"הארי זה קיצור של הארייט, אני מניחה?"
"כן."
"אבל את מבינה את הנקודה שלי. אני לא בדיוק חובבנית."

קיארה הביטה בה במבט מתרשם. "זה באמת היה טוב."
"רוב האנשים לא חושבים ככה. תסתכלי לדוגמה על סאלי דונבן. היא חושבת שאני פריקית וסוציופתית." היא אמרה את זה בנימה אדישה, אבל חיוך משך בזווית הפה שלה.
"את לא נראית כמו סוציופתית."
"היא חשבה שאני פסיכופתית, אני חשבתי שאני לא, התפשרנו על סוציופתית."

"למה את נותנת למה שאחרים חושבים להשפיע עלייך ככה?"
לילה פשוט משכה בכתפיה.

כשהן הגיעו לאזור הרצח, סאלי דונובן קיבלה את פנייהן."שלום, סאלי," אמרה לה לילה.
"שלום, פריקית," ענתה לה סאלי.
לילה סימנה בשפתיה לקיארה אמרתי לך. היה קל לקרוא את השפתיים שלה. אבל לסאלי היא אמרה רק, "באתי לראות את הבלש לסטרד."

"למה?"
"אולי כי הוא קרא לי. ותפסיקי לנסות לשחזר את תווי ההתנהגות של ביריונית שמציקה לילדה בת שתים-עשרה, כי זה אמנם עובד לך, אבל זה מעצבן וזה גורם לך לצאת מטופשת."
סאלי נרתעה. "שום קשר למציאות, פריקית," היא ענתה.
"אולי לפעמים אני נראית מעופפת כשיש לי דברים מעניינים לעשות מלבד התיקים שלכם, שרובם קטנים ומשעממים, בדיוק כמוכם, אבל אני לא טיפשה."
"כן את כן."
"אני לא זאת שבילתה את הלילה עם אנדרסון."
קיארה אחזה בזרועה של לילה ומשכה אותה משם לפני שהמתקפות המילוליות ההדדיות יגיעו רחוק מדי. "היא שוטרת, לא? אם כן, היא יכלה לעצור אותך על מה שעשית."
לילה השתחררה ממנה והוביל אותן לכיוון אחר, שבו הן פגשו את אנדרסון, שאמר להן בנימה מעצבנת "זאת זירת פשע, אני לא רוצה שהיא תזוהם, הבנתן?"
לילה גלגלה עיניים. "כן אנדרסון, הבנו, כי בניגוד אליך, יש כאן אנשים עם רמת תחכום גבוהה יותר מלנמלה מפגרת."
קיארה החניקה צחוק, פשוט בגלל שהיא זיההתה את הציטוט.
"יש לך עוד אמירות מרגיזות שכל מטרתן להעליב אותי?" שאל אנדרסון, עדיין בהבעה שמזכירה לימון.
"לא, אבל יש לי שאלה אחת- אשתך נסעה להרבה זמן?"
"אל תעמידי פנים שהסקת את זה. מישהו בטוח סיפר לך."
"תודה רבה שאישרת את התיאוריה שלי, שנובעת מהעובדה שלך ולסמלת דונובן יש את אותו דאורדורנט."
קיארה קטעה אותם. "לילה, באנו לפה בשביל לקחור מקרה רצח או כדי לרדת על הסקוטלנד יארד? כי אם המטרה הייתה לחקור מקרה רצח, בואי לא נסתבך בדרך."
"האמת שקיוויתי לשלב בין שני הדברים, אבל זאת אכן הייתה המטרה המקורית. בואי נזוז."

קצת לאחר מכן, כשלילה וקיארה עמדו ובחנו את הגופה, שלידה היו חרוטות על הרצפה האותיות RACHE (כנראה ניסיון לכתוב רייצ'ל שהיא לא שרדה בשביל להשלים), לסטרד שאל "נו, מצאתן משהו מעניין?"
לילה הסתובבה אליו. "נראה שהיא שמאלית, שהיא לא מהאזור, שהיא, בניגוד לדעתו של אנדרסון, לא גרמנייה, שהיא התכוונה לשהות בלונדון ללילה אחד, שהיא נואפת סדרתית ושהיא הגיעה מ- רק שנייה..." היא הוציאה את הטלפון הנייד מכיסה ובדקה משהו. "קרדיף. אה, ושמה שהיא התכוונה לכתוב היה רייצ'ל. לזה התכוונת?"
לסטרד הנהן במהירות. "מאיפה הבנת את זה?"
"החלק עם השמאלית היה ברור- ציפורני יד שמאל שלה נהרסו. נראה מהמעיל שלה שהיא הייתה בגשם בשעות האחרונות, ושהיא יישרה אותו להגנה מרוח חזקה, אבל היא לא השתמשה במטרייה שבכיס שלה. מה שאומר שהייתה רוח חזקה מדי בשביל המטרייה. נראה שהיא סחבה איתה מזוודה קטנה, שאם כבר מדברים, איפה היא? אז כנראה שהיא התכוונה להישאר הלילה, מה שאומר שהיא באה מרחוק, אבל אם זה היה יותר מדי מרחוק, המעיל שלה היה כבר מתייבש. ובאזור שמתאים לזה, לפי גוגל, קרדיף הוא המקום היחיד שהיו בו גשם ורוח סוערת בזמן האחרון. לפי גודל המזוודה, היא כנראה לא תכננה להישאר ליותר מדי זמן. בנוגע למכתב, יותר סביר שהיא התכוונה לכתוב "רייצל" מאשר בקשת נקמה בגרמנית. תבררו מי זאת רייצ'ל. ושוב, איפה המזוודה?"
"לא הייתה עליה מזוודה כשמצאנו אותה," אמר לסטרד. "אבל אם הייתה, אולי הרוצח לקח אותה."
לילה הנהנה. "פעם ראשונה שאני רואה מישהו כאן מסיק מסקנה פשוטה בעצמו. אה, ובנוגע לחלק עם הנואפת הסדרתית- רוב התכשיטים שלה נקיים, וטבעת הנישואין לא, אבל היא כן מבריקה מבפנים, ככה שהיא הסירה אותה הרבה, ובהתחשב בזה שלא נראה שהיא הייתה מורידה אותה בשביל להגן עליה, כי אין באמת מפני מה, ושהיא לא נראית כאילו היא יכלה להסתיר מאהב אחד לאורך זמן, זאת המסקנה הכי הגיונית שהגעתי אליה- והטבעת נראית ישנה, ככה שזה נמשך הרבה זמן. תקן אותי אם אתה מוצא משהו יותר הגיוני." כשהוא לא ענה, היא משכה בכתפיה. "אני אצא לחפש את המזוודה, כי בחייך-" היא החוותה בידה אל הבגדים, הנעליים, והאיפור של הגופה, שכולם, ללא יוצא מן הכלל, היו ורודים ובולטים. "אם גם המזוודה הייתה כזאת, והגיוני שהיא הייתה, הרוצח היה חייב להיפטר ממנה כדי לא למשוך תשומת לב. אבל תברר מי זאת רייצ'ל. זה חשוב."
לסטרד הנהן. "ברור. אם תמצאי את המזוודה, תביאי לנו אותה."
לילה הנהנה ויצאה.

לילה עזבה בלי קיארה, ככה שקיארה הייתה צריכה למצוא בעצמה דרך להגיע חזרה לרחוב בייקר. היא התלבטה האם לבקש עזרה מסאלי, אבל זה רק היה נותן לה חומר להשתמש בו כנגד לילה בקרב המילולי הבא שלהן- משהו כמו, "אני לא זאת שנטשה חברה שלה בזירת פשע שהיא לא מתמצאת בה כי היא התלהבה יותר מדי מרוצח סדרתי שרצח חפים מפשע." אז היא התלבטה מה לעשות, כשהטלפון שלה רטט פתאום. הודעת טקסט.
מצטערת אם נטשתי אותך שם, עם הרגל שלך והכל. את יכולה לתפוס מונית ברחוב הראשי. ל"ב.
היא התחילה, מן הסתם, לפנות לכיוון הרחוב הראשי, כשטלפון צילצל- בתוך תא טלפון קרוב אליה.
היא התעלמה ממנו, במחשבה שזו בטח טעות, עברה לרחוב הראשי וניסתה לתפוס מונית, כשתא טלפון שני, ששוב, עמד לידה, צילצל.
הפעם היא נכנסה אליו וענתה.
"אני שולט בכל המצלמות באזור- את יכולה לבדוק, הן כולן מכוונות אלייך. עכשיו העברתי אלייך מכונית. תיכנסי אליה."
השיחה התנתקה, וקיארה הסתכלה על מצלמת האבטחה הקרובה ביותר- שהצביעה עליה, ואז הסתובבה למעלה ולמטה, כמו הנהון.
קיארה הסתכלה על המכונית שאכן חנתה שם, ונכנסה אליה.

המכונית עצרה במגרש ריק מלא בלא-ברור-מה-זה בדיוק, שבמרכזו עמדו איש וכיסא. היא החליטה להתמקד קודם באיש.
הוא נשען על מטרייה, כאילו שהוא מרי פופינס, והיה לו שיער ארוך מאוד ומתולתל שנאסף בצמה. הוא עמד בשיכול רגליים, וקיארה הבחינה, אפילו באפלוליות מגרש הלא-ברור-מה-זה-בדיוק, שהעיניים שלו היו כחולות בהירות והזכירו מאוד את של לילה. (כן. אני בלונדינית עם עיניים כחולות. עכשיו תסתמו.)
הכיסא, לעומת זאת, היה כיסא מתכת רגיל.
"שבי, בבקשה," אמר האיש, והחווה במטרייתו אל הכיסא.
קיארה התיישבה בכיסא. "למה לא פשוט התקשרת לטלפון שלי?"
"לילה בלאק ואת לא בדיוק הפכתן לשותפות לדירה? כי אני חושב שאם אני צודק אז את מבינה למה שאני ארצה שהיא לא תגלה על זה," הוא אמר. והיא אכן הבינה. היו לשנייהם את אותן עיניים, ואותה הבעה של שעשוע מהמילים שהפה שלך מייצר. היה ברור שיש ביניהם דרגה כלשהי של קרבת דם.
"את לא נראית מפוחדת," הוא ציין, באותה הבעת שעשוע שהוזכרה קודם.
"כי אני לא מהאנשים שנבהלים מדברים כמו פגישות באמצע מגרשי כלום עם זרים מסתוריים שחמושים במטריות וצמות שמגיעות להם עד למרפקים." ענתה קיארה.
הוא השמיע צחקוק קל, ואחר כך חייך חיוך מרוצה. בהחלט קרוב משפחה של לילה.
"כמה את קרובה ללילה בלאק?"
"לא מאוד. אני לא כל כך מכירה אותה, נפגשנו אתמול," היא אמרה בהבעה חצי-מתנצלת.
"ומאז עברתן לגור ביחד, ועכשיו הצטרפת אליה לפענח פשעים... נראה לי שאני יכול לצפות לבשורה משמחת עד סוף השבוע?"
היא הנידה בראשה. "לא חושבת. מי אתה?"
"צד מעוניין, בביטחונה של לילה."
"למה? אני מנחשת שהיא לא מסתדרת כל כך טוב עם קרובי משפחה." הוא נרתע.
"לא במיוחד. אם תשאלי אותה, היא בטח תגיד שאני האוייב הגרוע ביותר שלה. או אולי, אם תעדיפי לגוון, "שטן שטוען שיש לו קשר משפחתי אליה". לפעמים היא מאוד דרמטית ופחות מציאותית."
"נכון. לפעמים היא עושה דברים אבסורדיים כמעט כמו לנופף למישהו לשלום עם מצלמת אבטחה בשביל לגרום לו להיכנס למכונית שתסיע אותו למגרש כלום אפלולי, גדול וריק בזמן שהיא עומדת באמצעו כשהיא נשענת על מטרייה כמו מרי פופינס ומכריזה על עצמה כעל האוייבת הכי גרועה של מישהו." מלמלה לעצמה קיארה.
"זאת אחת הסיבות שהיא כל כך שונאת אותי- היא לא יכולה לטעון שאנחנו לא קרובי משפחה."
הטלפון של קיארה רטט. עוד הודעה מלילה. השם של האישה המתה בוורוד הוא ג'ניפר ווילסון, והמספר שלה הוא 0587980910. בבקשה תשלחי אליו הודעה, כי אני חושבת שהטלפון אצל הרוצח, אז תזמיני אותו לפגישה ברחוב נורתאמברלנד 22. הוא יגיע לשם. ל"ב
היא החזירה את הטלפון לכיס, כשהאיש המלחיץ שאל, "את מתכוונת להישאר בקשר עם לילה בלאק?"
קיארה הנהנה. "כן, למה לא?"
"כי אם אכן תעברי לגור איתה, אשמח לשלם לך סכום כסף משמעותי דרך קבע כדי לסייע לך."
"למה?" היא שאלה.
"כי אני שם לב שהוא חסר לך."
"ובתמורה למה?"
"מידע. שום דבר מוגזם, רק... תדווחי לי מדי פעם בפעם איך היא."
היא שמעה לרגע הבזק של דאגה כנה בקולו.
"אבל אם אפשר," הוא הוסיף, "אל תספרי לה שאמרתי את  זה. היא תנסה לעקור לי את העיניים, ואני לא מתבדח פה."
"ובכן, אני אחשוב על זה. אני יכולה ללכת?" שאלה קיארה. "אני אודיע לך כשאני אגיע להחלטה."
הוא הנהן. "כמובן."

בדרך לרחוב בייקר, קיארה עברה בדירה השכורה, הקטנה והעלובה שלה בשביל לאסוף את הפריט החשוב היחיד שהיה שם- האקדח.

כשהיא חזרה לרחוב בייקר, היא נכנסה לחדר של לילה ומצאה אותה על הספה, שקועה במעין טראנס.
"מה את עושה?" היא שאלה.
"ובכן, אני באמצע תהליך חשיבה מסובך, ואני צריכה משהו שיאיץ אותו. יש לי כל מיני טריקים קטנים בשרוול, בדיוק למקרים מהסוג הזה- יש לי כאן מדבקות ניקוטין, ולפעמים אפילו קוקאין מביא יותר תועלת מנזק..."
כל מה שקיארה יכלה לחשוב עליו היה אוי לא. לילה לא נראתה כמו מישהי שמסוגלת להחזיק מעמד חמש דקות ליד חומרים מהסוג הזה בלי משהו טוב יותר לעשות, ולעומת זאת כן נשמעה כאילו אין לה בעיה לסלף חלקים קטנים מהמציאות, ומשם להפוך לאלה שקוראים למאות-מיליונים "קצת".
"...אבל אני לא מטומטמת, אז ברוב המקרים, כמו עכשיו, אני משתמשת בנוסחה הפשוטה יותר, שהיא קוביות קרח, סוכר, וזריקת העצבים שלי על אנשים אחרים."
קיארה לא ידעה אם לצחוק או להתנשף בהקלה. לילה הצליחה להלחיץ אותה לרגע.
"בדרך לכאן פגשתי מישהו שטען שאת תתארי אותו כ"אוייבך הגרוע ביותר" או "השטן שמעמיד פנים שהוא קרוב משפחה שלך". מי הוא?"
לילה נאנחה. "אחי הקטן."
"הוא הציע לי כסף בשביל לרגל אחרייך."
"לקחת את הכסף?"
"אמרתי לו שאני לא בטוחה, ושאני אודיע לו כשאני אגיע להחלטה. חשבתי שכדאי להתייעץ איתך קודם."
לילה הנהנה בהערכה. "תודה. מה דעתך שתגידי לו שהסכמת, נעביר לו פייק ניוז ונתחלק בסכום?"
קיארה הנהנה. "נשמע טוב. חוץ מזה, שלחתי את ההודעה שביקשת ממני לשלוח."
"יופי. אני השגתי את המזוודה."
קיארה הסתכלה לצד החדר, וראתה שם- אכן כן, מזוודה קטנה בצבע ורוד צעקני. "איפה היא הייתה?"
"מן הסתם, בפח אשפה ברחוב צדדי במרחק חמש דקות נסיעה מהמקום שבו היא נהרגה. בטח לקחו לרוצח בערך חמש דקות להבין שהמזוודה אצלו, אז הוא נפטר ממנה במהירות האפשרית ובכך העניק לנו ולמשטרה שפע של חפצים שיכולים לעזור לנו במשימה שלנו." היא חיככה את כפות ידיה בתענוג.
קיארה לקחה את המזוודה הוורודה ופתחה אותה. היו בתוכה הרבה דברים שאינם טלפון נייד, ולכן כנראה שהטלפון באמת נשאר אצל הרוצח. לילה הרימה מהמזוודה צעיף אדום וכרכה אותו סביב צווארה. "אל תדאגי, לא היה יותר מדי מה להסיק ממנו עליה. הוא היה די חדש."
"לא דאגתי," אמרה קיארה. "אז אנחנו עומדות להיפגש עם רוצח סדרתי? זה די מטורף."
לילה עצרה והביטה בה לרגע. "כן, זה יהיה מסוכן. ואני מצטערת אם... כלומר, ברור שאת לא מפחדת מאקשן, אבל אם היית מעדיפה חיים רגילים במקום כל מה שהעמסתי עלייך... אז אני מצטערת. וכן, זה מטורף. וכן, יש סיכוי שניהרג. אבל היה סיכוי שניהרג גם ברוב מקרי הרצח הקודמים שפתרתי, ואת רובם אני שרדתי, אז נראה לי שאני אהיה בסדר. את לא חייבת לבוא."
אבל הייתה לקיארה הרגשה שלילה ידעה טוב מאוד שהדיבורים על סכנה היו מה שגרם לאש משונה להתפשט בגוף שלה, ולה לומר "רק אמרתי שזה מטורף, לא שזה רע," ולמהר בעקבות הבלונדינית.

מה שקיארה ידעה, היה שהיא ולילה הולכות להיפגש עם רוצח סדרתי בנורתאמברלנד 22.
מה שהיא לא ידעה, היה שהן עומדות לחכות לפגישה במסעדה שהמנהל שלה חושב שהן זוג.
בשורה התחתונה, הן תפסו לעצמן שולחן לשתיים, ואז הגיע מישהו שכנראה היה מנהל המסעדה ושהכיר את לילה כבר הרבה זמן ומשום מה הניח שקיארה היא הדייט שלה, ולקיארה היה לא נעים להסביר לו שזה לא נכון. (לא באמת הייתה לזה פואנטה, פשוט הייתי צריכה משפט פתיחה כלשהו.)
"אז הוא עומד פשוט... לצלצל בפעמון?" שאלה קיארה בחוסר אמון קל.
"יותר סביר שהוא ייתפוס את תשומת הלב שלנו מבחוץ. שימי עין על החלון."
"למה זה נשמע מטורף ולא אמין בדיוק כמו כל דבר אחר אצלך?"
לילה צחקה צחוק קצר ושקט, וענתה "כי אני בן אדם מטורף ולא אמין."
"מה שמתבטא בעובדה שאח שלך הוא אוייבך הגרוע ביותר. אם כבר מדברים עליו, את יודעת שהוא דואג לך, כן?"
"גם גברת הדסון דואגת לי, את ראית איך אני מגיבה לזה."
"חוסר אכפתיות?"
"כשאני במצב רוח טוב. כשאני במצב רוח רע אני משתמשת בכל האמצעים העומדים לרשותי בשביל להרחיק אותה, וכשאני אומרת "כל האמצעים", אני מתכוונת להיסקים שמצליחים להליחץ אותה ולגרום לה להתרחק. אל תזלזלי בטענה שהאמת כואבת."
"לי את עוד לא עשית את זה."
לילה משכה בכתפה. "עדיין לא הספקת לעצבן אותי."
השתררה שתיקה קצרה, ואז לילה שאלה, "את מכירה את עולם הדיסק? כי לא הרבה אנשים מכירים."
"ברור! אני ממש אוהבת את סגנון הכתיבה של טרי פראצ'ט."
"זה נכון, אבל תחשבי גם על זה שהעולם שם מודע לקיומם של חוקי פיזיקה, ושהדמויות חושבות ומתנהגות בצורה הגיונית, ושאת זה אי אפשר למצוא בכל ספר- תסתכלי החוצה!"
בחוץ חנתה מונית, שאף אחד לא נכנס אליה או יצא ממנה. לילה זינקה מהכיסא ורצה החוצה, וקיארה מיהרה בעקבותיה- ושכחה בפנים את מקל ההליכה שלה.

האיש שבמונית יצר עם לילה קשר עין לרגע, לפני שהוא הסתובב חזרה וכל המונית התחילה להתרחק. לילה התחילה לרוץ לשם, אבל מכונית חסמה את דרכה ואת דרכה של קיארה. ברגע שהן עקפו את המכונית, המונית כבר הספיקה להתרחק.
לילה פנתה במהירות לכיוון אחר, במטרה למצוא קיצור דרך שיאפשר לה להדביק את המונית. היא בקושי שמה לב לקיארה, שמיהרה בעקבותיה וניסתה לא להתנגש באנשים.
קיצור הדרך שלה לקח אותן לראש גג, ואז לרחוב הריק יחסית שהמונית עברה אליו. גם אם קיארה יכלה לראות ללילה רק את גב המעיל, היא ידעה בדיוק איזה חיוך מטורף נפרש על פניה.
תוך זמן שכנראה לקח כמה דקות, אבל הרגיש כמו שניות, הן השיגו את המונית. לילה זינקה מולה, והכריחה את הנהג לעצור. "מצטערת," היא אמרה, בעודה בוחנת את הנוסע. היא סרקה אותו לרגע במבטה, ואז זזה מהדרך ונתנה למונית להמשיך לזוז.
"הנוסע... נראה כאילו הוא לא מכאן. אני משערת שהוא בחופשה, ושכנראה הגיע מקליפורניה. נראה שזה היה סתם צירוף מקרים." אמרה לילה, בלי להתנשף מהריצה.
"הנהג לא שם לב שנעצת בנוסע שלו מבטים?" שאלה קיארה.
עיניה של לילה נפערו. "אוי לא. בבקשה תגידי לי שרשמת את מספר המונית."
קיארה הנידה בראשה, וחברתה נראתה פגועה כאילו שזה היה עלבון אישי. "זה נוראי. נהג מונית יכל לחטוף את ארבעת המתאבדים ולהעביר אותם למקומות מבודדים. אף אחד לא חושד בנהגי מונית. והמונית עצרה מול המסעדה. קיארה, הנוסע לא היה הרוצח הסדרתי. זה היה הנהג."

קצת מאוחר יותר, אחרי שהן חזרו לרחוב בייקר ושלילה הרגיעה את תחושת הכישלון הנוראי שלה, היא התחילה לצחקק בלי שליטה. "אם מתעלמים מהעובדה שראיתי את הרוצח ולא הקדשתי לו מחשבה, זה היה אדיר."
קיארה הנהנה. היא התחילה להבין איך לילה התמכרה לזה. "זה באמת היה מדהים."
"אני יודעת! זה היה בזכותי." לילה נראתה מאוד מרוצה מעצמה.
"למה יש לי הרגשה שאנחנו לא מדברות על אותו דבר? כי אני דיברתי על המרדף."
"חשבתי שדיברת על המקל שלך."
לקח לקיארה רגע להיזכר על מה היא מדברת. "איך זה היה בזכותך? התעסקתי במרדף ושכחתי מזה."
"והמרדף היה בזכותי, ככה ש..." ענתה לילה בנימה מטופשת של "אני תמיד צודקת".

מאוחר יותר, כשהן הגיעו לתחנת המשטרה עם המזוודה, לילה בחרה ברוב חוכמתה לא להגיע לשם עם הצעיף. לסטרד נראה חשדני. "התעסקת בתוכן של המזוודה?"
"רק סרקתי אותו קצת. בכל אופן, נראה שהרוצח לא התעסק בזה, ובדקתם במקרה מי זאת רייצ'ל?"
לסטרד הנהן. "לא מצאנו שום דבר הגיוני. רייצ'ל היה שמה של הבת של ג'ניפר, אבל היא מתה לפני ארבע עשרה שנים. לא יכול להיות קשר בין נסיבות המוות שלהן."
"אז לרייצ'ל עדיין היה ערך בעינייה, ולכן איכשהו גם בעינינו, אבל לא כאדם אלא כסימן, שהיא הייתה צריכה להעביר לנו. ו-"
"אנחנו צריכים לחשוב על כל הסימנים שקיבלנו ממנה. אנחנו יודעים על רייצ'ל, ואנחנו יודעים גם מה כתובת האימייל שלה, מה שיכול להיות שימושי, ואנחנו יודעים שהטלפון שלה אצל הרוצח. זה מתחבר איכשהו." קטעה אותה קיארה.
לילה הנהנה בקוצר רוח קל. "זה בדיוק מה שאני מנסה להבין, אבל אולי מפקד המשטרה יוכל להבין משהו מכתובת האימייל."
"מאיפה אתן יודעות מה כתובת האימייל שלה?" שאל לסטרד. לילה הפכה את המזוודה והראתה לו את התווית עם הכתובת gennie.pink@mephone.org ומספר הטלפון שלה שהייתה מחוברת אליה.
לסטרד הסתכל על תוכנה של המזוודה. "אין כאן מחשב נייד, ככה שכנראה שהיא השתמשה בטלפון שלה בשביל האימיילים," הוא ציין. "זה יכול לעזור לנו. אבל מאיפה ידעתן שהיה לה טלפון, ושהטלפון אצל הרוצח?"
הגוף של לילה התקשח, כאילו היא מציבה את עצמה בסכנה ויודעת את זה. "ידעתי שהיה לה טלפון כי היה לה מספר טלפון, לא כזה קשה. בנוגע לחלק שהטלפון אצל הרוצח... לא מצאנו את הטלפון במזוודה, ולא סביר שהיא הייתה שוכחת אותו בבית, ככה שאחת האפשרויות הסבירות ביותר היא שהרוצח לקח אותו. בשביל לבחון את התיאוריה שלי, ביקשתי מקיארה לשלוח למספר שלה הזמנה לפגישה ברחוב נורתאמברלנד 22, והוא עבר שם. הוא לא דיבר איתנו, אבל אני די בטוחה שהוא היה נהג המונית, כי הוא ניסה להתחמק מאיתנו."
לסטרד פשוט נאנח. "אני מניח שאין טעם להגיד לך שזה היה אידיוטי לחלוטין מצידך להזמין את הרוצח לפגישה ולדעת שהוא מסתובב עם הטלפון של ג'ניפר ולא לספר לנו על שום דבר מזה?"
"לא הרבה. תן לי רגע לנסות להבין משהו..." לילה עצמה עיניים והתרכזה לרגע. "אם היינו יכולים להיכנס לחשבון שלה, יכלנו לאתר את הטלפון שלה, שנמצא אצל הרוצח- וכל מה שאנחנו צריכים בשביל זה זה את הססמה. ובמה סביר שהיא תשתמש כססמה? רייצ'ל." חיוך נפרש על פניה, והיא שלפה מהתיק שלה מחשב נייד ונכנסה במהירות לחשבון האימייל של ג'ניפר- הססמה באמת הייתה רייצ'ל. אבל ברגע שהיא ניסתה לאתר אותו...
"הוא נמצא ברחוב בייקר. אין לי מושג איך זה קרה. אני אחזור לשם כדי לחפש אותו, בזמן שאתם תנסו לפענח משהו מהרמזים שיש לכם. אני אחזור עוד מעט."
לילה יצאה משם, במהירות הדיסקרטית המהירה ביותר האפשרית. "ודרך אגב, קיארה, לא, אני לא הרוצחת, תודה ששאלת. אני אנסה למצוא את הטלפון ולהבין מזה איך הוא הגיע לשם."
אבל למרות ההכחשה הנמרצת, היא כלל לא הייתה מופתעת לראות את המונית המוכרת חונה ליד הדירה ב221 ב' ברחוב בייקר, ואת הנהג שאמר, "חיכיתי לך. בואי איתי, ואני אספר לך איך הרגתי את ארבעת הקורבנות."

ברגע שלילה נכנסה למונית, היא אמרה "בסדר, תתתחיל. בתור התחלה, איך זיהית אותי?"
"לילה בלאק המפורסמת. אנשים כמוני מכירים אנשים כמוך."
היא משכה בכתפיה. "זה בסך הכל אותו סוג אנשים. אנשים שלא מבזבזים את הרעיונות שלהם על הכחשה. ותמיד יש אינספור כאלה, שיכלו להפוך היקשים לכל-כך הרבה יותר מסובכים. אבל משום מה הם נחושים להתמיד בדפוסי המחשבה הצפויים והקלים להבנה שלהם."
הנהג גיחך. "אל תצאי מנקודת הנחה שגם אני פועל ככה. את מנסה להרשים אותי, וזה לא עובד. אני רואה לא פחות טוב ממך."
"הגיוני שרוצח סדרתי שמחופש לנהג מונית כלומניק ייזהה איך אנשים מנסים לעשות רושם."
"אה, ועוד דבר- אני לא איזו סמלת משטרה שאת יכולה להחליף איתה מילים בשביל להעביר את הזמן. הגיע הזמן לשחק."
העיניים שלה נדלקו. "לאן אנחנו הולכים בדיוק? ונשארו לי עוד כמה שאלות."
"כל שאלה בזמנה," הוא אמר, והחנה את המונית. "אבל כרגע הגענו למכללת רולנד קר. תצאי החוצה, ונשחק."
לילה הנהנה, העבירה עוד מבט חטוף על פנים המונית, יצאה, ובזמן שהיא הלכה בעקבות הנהג, הקלידה בשקט הודעה לקיארה.
אני עם הרוצח, את יכולה למצוא אותנו. בואי מהר ותעזרי לי. ל"ב

הנהג הוביל את לילה לתוך כיתה ריקה. "יש לך במקרה עוד שאלות, לפני שאני מראה לך איך הרגתי את ארבעת אלה שלפנייך ומוודא שגם את תתאבדי?"
"כן. קודם כל, מה יימנע ממני לעזוב עכשיו ולהתקשר למשטרה?"
"שאז את לעולם לא תדעי איך גרמתי לארבעה אנשים להתאבד מרצונם החופשי, אז שנינו יודעים שזה לא הולך לקרות. עוד משהו?"
כתפיה של לילה נשמטו, אבל באותו רגע היא הבינה משהו חשוב מאוד: האיש הזה לא סתם שמע על אודותיה, אלא ערך עליה תחקיר יסודי. מה שאומר שמסיבה מסויימת, הוא התקבע עליה. למה?
"כן. למה ננעלת דווקא עליי? אנחנו לא הגאונים היחידים בעולם."
הוא חייך חיוך משונה, שהזכיר קצת את החיוכים שלה. "אני כשלעצמי הייתי מסכים אם האמירה הזאת, אבל מישהו, שאת שמו לא אגלה לך, החליט לשלם לי על האפשרות לשחק איתך דרכי. הוא חשב שיהיה משעשע לפגוש עוד מישהי שחכמה יותר משהיא נראית כשהיא נראית מבריקה, ונועזת מספיק בשביל להתעלם מהחוכמה הזאת בתמורה להצעה למשחק- ואני מצטט אותו. אז האם תרצי להתחיל?"
היא הנהנה. כמובן שהיא ידעה שזה רק תכסיס, אבל זה היה תכסיס שהיא לא יכלה לסרב לו. תמיד היה סיכוי שהיא תשרוד ביותר שכל ממזל, ועד היום היא תמיד הגשימה אותו, אז למה להתחיל לפחד עכשיו?
הוא שלף שתי צנצנות זכוכית קטנות מכיס המעיל שלו והניח אותן על השולחן, אחת מול לילה, ואחת מולו. בכל צנצנת הייתה גלולה. "באחת הגלולות יש רעל. בשנייה לא. את יכולה לבחור לקחת איזו שאת חושבת שתאפשר לך לחיות, ואני אקח את השנייה, ושנינו נבלע אותן בו זמנית. אני יודע איזו אחת זו איזו, ולכן סידרתי אותם כמו שסידרתי. אבל, תמיד יש לך הזדמנות לבחור את מה שלא ציפיתי שתבחרי, ולשרוד, אבל, תמיד יש סיכוי שבעצם תכננתי שתבחרי את זה. האם זאת האמת? או שקר? או שקר כפול? או משולש? תבחרי ותגלי."
משהו לא הסתדר לה. "זה לא באמת משחק. זה אקראי, מסתמך על המזל."
"אחרי ששרדתי ארבעה כאלה, את כבר לא יכולה לזקוף את זה לזכותו של המזל בלבד. זה לא אקראי. זה שחמט. שחמט של מהלך אחד."
היא הנידה בראשה. "לא. זה לא שחמט. זה פוקר."
"אולי זה באמת תיאור יותר מדוייק. מתחשק לך להמר?"
היא הנידה בראשה. "מה ייקרה אם אני אסרב ואתקשר למשטרה? לא תוכל לעצור אותי."
הוא שלף אקדח, והיא צחקה.
"זה מזוייף. אני לא אידיוטית."
"וחוץ מזה, נרקומנית יקרה..." היא נדרכה. "את לא עומדת לעשות את זה. מה שאת צריכה כתחליף לסמים זה את זה. ריגוש. פחד. סכנה. הרפתקה. ואם את עומדת לסרב למשחק הזה... הכל ייגמר בשבילך. את תישברי. האור המתריס שלך יכבה. ואני אגרום לך, בדרך כזו או אחרת, להרוג את עצמך. את טוענת שיש אין ספור דרכים, אבל אצלך תמיד יש רק שתיים. לעלות גבוה מדי, לנגן חזק מדי, להסתכן יותר מדי, או להאט, להירגע, להתקפל, לקמול ולמות. לא תאמיני עד כמה את קלה לקריאה, אם מתעלמים מעשרות הסחות הדעת שאת מציגה. ומה את בוחרת הפעם- לעלות, או לרדת?"
זה היה השלב שבו היא נשברה. הוא, או מי ששלח אותו, גילה את הפחד הכי גדול שלה. היא הייתה עושה הכל בשביל לא להשתעמם ולהתחיל להתרגל לזה. היא לא הייתה מוכנה להפסיד את המשחק.
אבל בכל זאת, הוא אמר דבר אחד חשוב. אם מתעלמים מעשרות הסחות הדעת שאת מציגה. היא שלחה לקיארה בקשת עזרה. הוא צדק בעובדה שהיה לה כישרון להסיח את הדעת ולסטות אסוציאטיבית מהנושא, אבל עכשיו הוא חשב שהוא ניצח אותה, וקילף את כולן. אם היא רק תצליח למשוך את הזמן עד שהיא תגיע...
היא לקחה את שתי הצנצנות, והציבה אותן מולה על השולחן. "לעלות."
ואז היא הניחה את הצנצנת שהנהג שם מולו, בכיוון שלו, כדי לא להתבלבל.
"ובכן, לפי איך שאמרת לי בלי להסס מה אני הולכת לעשות, כאילו אתה בטוח בעצמך, יותר סביר שהיית נותן לי את הרעל. אבל מצד שני, אמרת בעצמך שאתה תנסה לשלוט במה שאני חושבת, אז יכול להיות שזה הפוך. מכאן והלאה זה נמשך לנצח, ככה שהדרך הזאת חסומה. חייב להיות פה טריק, אחד שנראה מובן מאליו. אחד פשוט אבל לא צפוי." היא שילבה את קצות אצבעותיה, ונתנה לערפל במוח שלה לרדת, ולקרח הקר והזוהר לעלות. "ומשהו שמוודא שאני אבחר לא נכון."
הטלפון שלה רטט. "אכפת לך שאני אענה?" היא שאלה, ופתחה אותו בלי לחכות לתשובה. קיארה ענתה לה, אני בדרך. תישארי בחיים עד שאני מגיעה. לא שלילה הבינה את הצורך לציין עובדות מובנות מאלייהן, אבל ההודעה מילאה אותה בהקלה. היא הקלידה בחזרה בצורה שלא איפשרה לנהג המונית לקרוא את ההודעה, אני מנסה, אבל יש גבול לכמה זמן אני יכולה להתעסק עם שתי צנצנות בגודל אגודל. תמהרי! ל"ב
היא סגרה את הטלפון והכניסה אותו לכיס. "דרך אגב, מה שאמרת בנוגע לזה שתמיד עומדות מולי רק שתי אפשרויות- האיש שמשחק איתי דרכך הכתיב לך את זה, נכון? מילה במילה."
הוא הנהן לאט, והיא שלפה אחת מהגלולות מהבקבוקון שלה ופתחה את המכסה של האחר. "אתה חושב שעדיף להסתמך על המזל? אחרי הכל זה ייתן לי סיכוי של בדיוק פיפטי-פיפטי לזכות ולחסל אותך. יודע מה, לא. אני תמיד מסוגלת להעלות את הסיכויים שלי." היא החזירה את הגלולה לבקבוקון שלה, סגרה את המכסה האחר והרימה את שני הבקבוקונים. "מי ששלח אותך לכאן הוא גאון."
היא קמה מהמקום, כשהיא עדיין אוחזת בבקבוקונים, והתחילה להסתובב סביב הכלומניק שבאמצע החדר- אותה זה הרגיע, אבל את כל מי שהיא הסתובבה סביבו במעגלים זה הטריף. "זה כמו הקטע הזה באבן-נייר-ומספריים שלכולם יש נטייה אוטומטית לעשות מספריים? כי זה יכל להיות הגיוני. אבל אז השאלה הופכת להיות איזה מהבקבוקונים מדבר יותר לתת-מודע שלי." היא החליפה את כיוון ההסתובבות.
"את מנסה למשוך זמן," הוא אמר, כמציין עובדה. היא, שבאותן שניות הייתה מאחורי הגב שלו, ענתה "לא. אני מנסה לנחש את האפשרויות ולראות אם משהו מההצעות שלי ישפיע עלייך. וחוץ מזה, אתה באמת ניסית לפני רגע להאשים אותי בניסיון להאריך את חיי ככל האפשר? אתה מודע לכמה שזה נשמע אבסורדי?" והיא צחקה, פשוט בגלל שהצליל של זה נשמע טוב.
"רגע, זה לא יכול להיות זה." היא הוסיפה. "אתה לא היית מסתכן בהסתמכות על הדחף האוטומטי של מישהו. לא כשההימור הוא עניין של חיים ומוות." ומעבר לניסיון למשוך זמן, היא גם באמת ניסתה להבין איך הוא שרד ארבעה סיבובים של המשחק הזה. אם היא הייתה דמות במיתולוגיה כלשהי, היא לא הייתה שורדת שם שבועיים- המיתולוגיות לא נודעו בייחסן הידידותי לאנשים סקרנים.
הטלפון שלה רטט שוב. אני כאן. באיזו קומה אתם?
קומה שלישית. מהר. ל"ב היא ענתה, ואז הביטה שוב בבקבוקים. "זה חייב להיות משהו בטוח. וודאי. תת-מודע לא היה מספיק בשביל זה, אבל מה כן?" הוא משך בכתפיו, תנועה שהיא תמיד אהבה. זה היה חתיכת תחקיר. "זה בדיוק מה שאת צריכה לגלות כרגע." היא הנהנה, כאילו ציפתה לתשובה שלו, אבל האמת הייתה שהתשובה חסרת התועלת הזאת קנתה לה עוד כמה שניות יקרות.
"את לא סתם מושכת זמן. את מחכה למשהו. למה?" הוא שאל, והיא הייתה צריכה לעצור בעצמה בכוח מלחייך.
"לרגע שבו תהיה לי פריצת דרך מדהימה ואני אבין איך המשחק הזה עובד ואיך לנצח בו, אז תפסיק להפריע לי." היא ענתה בננימה של קוצר רוח. היא לא יכלה לראות את הפנים שלו באותן שניות, כי הוא היה עם הגב אליה, אבל הייתה לה הרגשה שהוא מחייך. "אני מנסה לשרוד ולהרוג אותך, איזה מין סיבה אמורה להיות לי להקל עלייך?" היא עברה מולו ומשכה בכתפיה. "לא יודעת. סתם קיוויתי."
ופתאום זה הכה בה. בשתי הגלולות היה רעל. הוא הצליח להימנע איכשהו מלבלוע את שלו. היא לקחה את הטלפון שלה וכתבה לקיארה, מהר!
היא פתחה את הבקבוקון, זה שהנהג נתן לעצמו, והוציאה מתוכו את הגלולה. היא זרקה אליו את הבקבוקון האחר ביד אחת, והוא הסיר את המכסה שלו.
לילה זזה קצת, ככה שהיא יכלה להסתכל אל דלת הכיתה, ואילו הוא  הסב אליה את גבו. היא התחילה לקרב את הגלולה שלה אל שפתיה, בזמן שהוא שלף את שלו והתחיל לעשות את אותו הדבר...
ואז הדלת נפתחה לכדי חריץ, ורגע לאחר מכן מישהו הושיט דרך החריץ הזה יד אוחזת באקדח וירה לנהג בגב פעמיים.
לילה השליכה את הגלולה שלה הצידה. "אידיוט. ידעתי במשך כל העשרים שניות האחרונות שבשני הבקבוקונים היה רעל. אני לא טיפשה."
הוא הנהן בחולשה.
"ותענה לי על שאלה אחת לפני שאתה מת. איך קוראים למי שבדיוק יצא לי לשחק איתו?" היא שאלה, ובחיוך משונה. זה פשוט היה כל כך כיף.
"מוריארטי," הוא אמר בשקט, בנשימה מאומצת.
עברה בערך דקה עד שהוא מת.

קצת אחרי זה, אחרי שהמשטרה הגיעה וסידרה את כל הבלאגן, לילה מצאה את קיארה באזור.
"הם יודעים שאת עשית את זה?" היא שאלה. קיארה הנהנה.
"כן. היה מסוכן מדי להסתיר את ההתכתבות שלנו. אני חושבת שאני אאצא מזה בסדר," היא הוסיפה כשראתה את הבעת הדאגה הקלה על פניה של חברתה.
"אגב, המשחק הזה היה רק הקדמה," אמרה לילה. "כדי לבדוק אם אני יכולה להמשיך לשחק."
"על מה את מדברת?" שאלה קיארה.
"זה היה משחק. של חיים ומוות. יש מישהו, בשם מוריארטי, ששיחק איתי את ההקדמה-למשחק הזאת בשלט רחוק, ואני חושבת שזה בשביל לבדוק אם אני מסוגלת לעלות לשלב הבא- או שאני פשוט בולעת כל פיתיון שזורקים לי."
היא חייכה אל קיארה חצי חיוך, וכעבור רגע שתייהן התחילו לצחקק.
"רוצה לצאת לארוחת ערב?" שאלה לילה. קיארה הנהנה.
"באמת התכוונת, באיזה שהוא שלב, לבלוע את הכדור?" היא שאלה בזמן שהן הסתובבו והתחילו ללכת. לילה הנידה בראשה.
"למה לי? אני לא אידיוטית. אבל אני כן מכירה מסעדה תאילנדית טובה בקצה רחוב בייקר," היא הוסיפה לאחר מחשבה של חצי שנייה.
"אל תחשבי שאת עומדת להתחמק מזה." נשמע קול מצד שמאל שלהן. לילה הסתובבה אליו. "שלום, גבריאל." היא אמרה בשקט, כאילו נמאס לה ממנו. ואז היא הסתובבה חזרה אל קיארה. "כן, ממש קוראים לו גבריאל. כמו המלאך במיני-סדרה של "בשורות טובות"." היא הסתובבה אליו בחזרה. "מה היה כל כך חשוב עד שירדת ממקום מושבך בגן עדן בשביל להגיד לי את זה?"
"בריטניה היא לא כל העולם, ככה שהמטאפורה הזאת לא עובדת," הוא העיר באגביות. "ורציתי רק להגיד שאני יודע שאת מתחילה לעבוד על איזה פרוייקט חדש, ושאת לא תוכלי למצוץ ממני משאבים מתי שבא לך כשזה לא הכרחי."
היא הנהנה וגלגלה עיניים. "אתה יודע שממילא לא הייתי עושה את זה."
קיארה אמרה, ברגע השתיקה שהשתרר, "גבריאל, חשבתי על ההצעה שלך, וקיבלתי אותה."
"לא, את דיברת על זה קודם עם לילה. כשהיא אמרה לך איך קוראים לי, היא נשמעה כאילו היא מספרת בדיחה פרטית, וזה אומר שכבר דיברתן על זה, ולילה, אני יודע שהצעת לה להעביר לי שקרים ולהתחלק בכסף."
לילה ליקקה שפתיים בחיוך. "עלית עלינו."
ובמילים אלו היא הסתובבה חזרה לכיוון המקורי, ולקחה איתה את קיארה. "אז ארוחת ערב? ועל מה מתערבים שאם נסתובב עכשיו, נראה את אחי הקטן שקוע בהרהורים?"
"אני לא אוהבת התערבויות. ולמה הוא התכוון כשהוא אמר שבריטניה היא לא כל העולם?"
"הוא התכוון שהוא רק ממשלת בריטניה, לא אלוהים. ואם את לא אוהבת התערבויות, אני לא מבינה למה אנחנו עדיין מסתובבות ביחד," ענתה לילה והשליכה אל קיארה חיוך.
"אולי בגלל שהרגתי מישהו בשבילך הרגע?"
"כן, יכול להיות. תודה על זה. תרצי להישאר איתי להמשך המשחק?"
"ברור."

(מקווה שאהבתם, את הדמויות, הפרק או הרעיון! אם יש לכם כל הצעה לשיפור, תציעו אותה! ואני ראיתי את הסדרה בסדרות טי וי, ככה שחלק גדול מהניסוחים לקוח מהתרגום שלהם, אז אני לא היחידה שאתם יכולים להאשים. בניגוד להמון פאנפיקים אחרים באתר, עומד לעלות פה פרק שני תוך פחות משנתיים!)