אפורות כסערה

קיט נשף, אוויר באיטיות מפיו. הוא לא זכר מתי בפעם האחרונה היה לחוץ כל
כך. הוא ולידיה הלכו בשקט אל אולם האימונים. הם לא דיברו. הצליל היחיד
שנשמע היה נעליהם מתנגשות ברצפה ונשימותיהם המהירות. הם חלפו דרך פניות ודלתות רבות. צללים נמשכו מהקרקע אל התקרה הגבוהה. לפידים עם אור רך היו הדבר היחיד שהאיר את המסדרונות האלו.
"את בטוחה שאנחנו בדרך הנכונה?" לחש קיט, מרגיש כאילו אם ירים את קולו כל האוניברסיטה תשמע אותו מרוב השקט הדומם ששרר.

"אני די בטוחה שכן." חברתו ענתה. שיערה הורוד התנער מאחוריה בזמן שהלכה. אחותה של לידיה סיימה את לימודיה באוניברסיטה הנעלמת לפני שנתיים, הזכירה לו לידיה לפני שהם יצאו מהמעונות, ברור שזה אומר שגם לה יש חוש התמצאות מעולה באזור בגלל זה.
קיט הלך מאחוריה ובחן את סביבתו. הוא למד באוניברסיטה הנעלמת לא יותר מחודש, אבל עוד לא יצא לו ללכת במקום כה רחוק מהמעונות ללא ליווי של נהר תלמידים נוספים. המקום נראה די מלחיץ בלילה. אור לא נכנס דרך החלונות הגבוהים, אבל רוח שורקת כן. הוא ניסה לא לרעוד והדביק את הקצב של לידיה, חוזר לעמוד לידה.
"את חושבת שאחות שלך עשתה משהו דומה גם בחודש הראשון שלה כאן?" שאל קיט בהומור.
"אני חושבת שלה היה מספיק שכל בשביל לא לפספס את אחד מהשיעורים הראשונים שלה ולהצטרך להשלים את כולו." לידיה גיחכה. קיט הנהן. הגיוני. השניים נעצרו מול הדלתות הגדולות של אולם האימונים. זה היה האולם הראשי, בו נמצא חלק גדול מציוד האימונים. לידיה הוציאה את האסטלה שלה, ציירה רונה על הדלת ופתחה אותה. קיט התעסק בינתיים בנדן להב השרפים שקשר למותניו, מנסה לחלץ את הנשק מבלי לקרוע את הרצועה. הוא שם לב שלידיה נעצרה. היא כנראה בוחנת את החדרת, שיער וניסה להיכנס. לידיה תפסה את הכתף שלו ומנעה ממנו לזוז. " יש שם מישהו." לחשה.

קיט הרים את מבטו ומצא את עצמו מסתכל על נער עם נשק קהה שזז בתנועות חדות ומסובכות, אך למרות זאת מלאות חן. היו לו בגדי אימון ושיער שחור התנופף סביבו. על אוזניו, שם לב קיט היו-
"יש לו אוזניות." לידיה ציינה.

ליבו של קיט התכווץ. לא, לא יכול להיות. חודש שלם הוא מחפש אחריו, ורק עכשיו הוא פוגש אותו. פחד וריגוש התעוררו בקיט. הוא לא ידע מה הוא צריך לחשוב, אבל הוא זיהה ניצוץ של התרגשות.
הוא התחיל להתקדם פנימה, ידה של לידיה נזרקה לאחור. לא נראה שהנער שם לב אליהם. הוא המשיך לתרגל את התנועות. הלהב שלו ננעץ קדימה בצורה נעיצה, ולאחר מכן הסתובב כאילו הוא משסף יריב מאחור. עיניו היו עצומות וכול גופו היה מושקע במאמץ.
ידה של לידיה שוב השיגה את קיט, היא תפחה על כתפו. קיט התנער. הנער הזה, גם אם באמת היה מי שהוא חושב שזה, לא אמור לעניין אותו. דרכיהם אמורות להיות פרודות לנצח.
קיט שינה את מסלולו והחל ללכת אל אחד מהצדדים המרוחקים יותר מהמתאמן.  לידיההלכה לצידו, שולחת מבטים לאחור. קיט התפתה שלא לעשות כמוה.
"אתה יודע, לא נראה לי שהוא שם לב אלינו." ברגע שהמילה האחרונה עזבה את פיה, רעש של מתכת פוגעת בריצפה נשמעה מאחוריהם. קיט נבהל ונראה שגם לידיה. השנים הסתובבו במהירות וראו את הנער מרים את נישקו. האוזניות כבר לא היו על אוזניו. אחת מידיו רעדה.
לפני שקיט הספיק לעצור אותה לידיה כבר רצה אל שחור השיער. "אתה בסדר?" היא הושיטה את ידה כדי לעזור לו להתייצב, אבל הוא לא ממש התייחס אליה. זו הייתה שנייה בודדה, עיניים אפורות כסערה ננעצו בעיניו של קיט. קיט התנשם בחדות ונראה שהנער גם. הוא איבד את שיווי משקלו ונשען על זרועה של לידיה.
"תודה." הנער מלמל.
הנער... לא הנער. טיי. זה טיי. שיערו השחור של טיי ארך מאז הפעם האחרונה שקיט ראה אותו (שזה לא פלא, הם לא נפגשו שנים), נדבק אל מצחו המיוזע והסתיר את עיניו.
"אני... כן. אני בסדר." קולו של טיי נשמע שוב. קיט הצטמרר. עבר זמן כה רב מאז ששמע אותו לאחרונה. הוא השפיל את מבטו שחש את פעימות ליבו מרעידות  אתגופוו וכיווץ את אגרופיו. זה לא אמור להיות ככה, חשב בזעם, זה היה אמור לעבור.
"התאמנת יפה מאוד שם." לידיה אמרה. קיט עזב אותה והנהן קלות. סומק קל טיפס על עורו החיוור.
"תודה."
"רוצה להצטרף להתאמן איתנו?"
קיט הרים את מבטו מהריצפה באחת. מי הסכים לה לשאול את זה? לא הוא, בטח שלא הוא. הוא פתח את פיו כדי להגיד משהו, אבל אז עיניו ננעצו באלו של טיי.
"אה..."
רגש עמוק מילא אותו והוא הרגיש שנרתע לאחור. קיט נהיה מודע לגופו פתאום. ידיו סירקו את שיערו לאחור ונעצרו מאחורי העורף, משחקות בקצוות שיער כמו כל פעם אחר שהוא מובך. "היי." הוא פלט. קולו נשמע מעורר רחמים אפילו לעצמו. עיניו האפורות של טיי נפערו בהפתעה.
"קיט." הוא אמר וצעד צעד אחד לכיוונו. לידיה כחכחה בגרונה. השניים קפאו. קיט התיק את מבטו מטיי והעולם שסביבו שב להיות קיים. לידיה עדיין עמדה  ליד מעבירה בין שני הבנים מבט מסוקרן. טיי הביט בריצפה, שיערו השחור  מכסהאת עיניו היפיפיות פעם נוספת.
"אז?" שאלה לידיה. "אתה נשאר?"
"ל- לא." טיי רץ להרים אסטלה מפינה מרוחקת ומגבת קטנה שכנראה לקח איתו, מראש ואז פנה אל הדלת. שנייה לפני שנעלם דרך הדלתות הגדולות, מבטו פגש לשנייה שוב את המבט של טיי. נשימתו של קיט נעתקה.

-----

"אז?"
"אז?" שאל קיט בבלבול מעושה כאשר השניים חגו במעגל אחד מול השני בשעה מאוחרת של הלילה.
"אתם מכירים, נכון?"
"רואים?"
"לגמרי. הוא קפא ברגע שראה אותך."
שתיקה קצרה. "אפשר להגיד שהיינו.... חברים."
"זה שם קוד לבני זוג? כי הוא לגמרי הסמיק שם ממקודם. אני לא חושבת שהוא
התגבר עליך."
עוד שתיקה קצרה.
"זה כן."
"מה שתגידי."
"אוקיי."
ומאותו הרגע הדבר היחיד שנשמע היה צליל המתכות מתנגשות זו בזו. כמובן
שקיט הפסיד הרבה. היו לו דברים אחרים לחשוב עליהם מלבד לידיה מכסחת לו את הצורה. למשל נער עם עיניים אפורות, שישרף העולם לפני שיצא לו מהראש.